נדרים, פרק ב', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו את הכלל "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל": כאשר אדם נודר ומדמה את נדרו לדבר שניתן לפרשו בשתי דרכים - כדבר הנדור, שנאסר על ידי נדר, ואז הדבר המדומה אליו נאסר אף הוא; או כדבר האסור, שכבר נאסר מן התורה, ואז אין הנדר תקף - הולכים בסתם אחר הצד המחמיר, והדבר נחשב אסור. אולם כאשר הנודר מפרש בעצמו למה כיוון, שוב אין הולכים אחר הסתם אלא אחר פירושו, אף שפירוש זה מביא לידי קולא.
משנתנו מביאה דוגמאות לכלל זה:
"נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא בחרם של ים" - סתם חרם עניינו חרם של גבוה, שהוא דבר הנדור, ובכך יש להחמיר. אך הנודר מפרש שלא לחרם שיש לו מעמד הלכתי כיוון, אלא ל'חרם' שהוא רשת של דייגים.
"בקרבן, ואמר: לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים" - כוונתו אינה לקרבן המוקרב על גבי המזבח, אלא לדורונות הניתנים למלכים, שאין להם כל שייכות לדבר האסור.
"הרי עצמי קרבן, ואמר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו" - לכאורה אסר את עצמו על חברו כקרבן, ואין חברו רשאי ליהנות ממנו. אך הוא מפרש שלא לגופו כיוון אלא לעצם, שהניח לו מבעוד מועד כדי לנדור בה, באופן שדבריו יישמעו כנדר ולמעשה אין כאן נדר על עצמו כלל.
"קונם אשתי נהנית לי, ואמר: לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי" - אין כוונתו לאשתו שעמו עתה, אלא לאשתו הראשונה שכבר גירשה.
בכל המקרים הללו - "על כולן אין נשאלין להם" - אין הנודר נזקק לשאול על נדרו ולבקש מן החכם שיתירנו, שכן כפי שלמדנו "פירושם להקל", ופירושו שלו די בו כדי להתיר את הדבר.
ומה הדין אם בכל זאת בא לשאול על נדרו?
אם אותו אדם, שפירש את דבריו מלכתחילה, בא בכל זאת אל החכמים ושואל: "נדרתי נדר כזה, אך לכך כיוונתי" - הרי שמדובר במי שאינו בקי כל צורכו ועלול לנהוג ברשלנות. על כן "ואם נשאלו, עונשין אותן ומחמירין עליהן".
ומהו העונש? אם הקלו על עצמם ולא נהגו איסור בדבר, מחייבים אותם לנהוג בו איסור למשך אותו פרק זמן - נניח עשרים יום - שבו התירו אותו לעצמם. וכן "מחמירין עליהן", שאין מקילים עמם להתיר את נדרם בנקל.
"דברי רבי מאיר" - זוהי דעתו של רבי מאיר, הסבור שאין מאמינים לגמרי לעמי הארץ, שאינם בקיאים בהלכה, בפירושים שהם נותנים לדבריהם. לפיכך יש להחמיר עמם, כדי שלא ירגילו עצמם בנדרים מעין אלו.
דעת חכמים:
"וחכמים אומרים: פותחין להם פתח ממקום אחר" - אין החכמים מקבלים את טענתו כעובדה מוגמרת. הוא אמנם טוען שאין כאן נדר, שכן לא לאשתו שעמו כיוון אלא לאשה הקודמת, אך החכמים מניחים שהיה זה נדר תקף, ומחפשים טעם ופתח אחר להתרה: שאילו היה יודע כמה קשה הדבר, לא היה נודר. כלומר, נוהגים עמו בהתרת נדרים אמיתית.
"ומלמדין אותן" - רש"י מבאר שאין הכוונה ללימוד בלבד, אלא לתוכחה ממש. וטעם הדבר, "כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" - שלא יזלזלו בנדרים, אלא יתייחסו אליהם ברצינות ויבינו שיש להיזהר היטב בהצהרות היוצאות מן הפה.