לפנינו משנה ד' בפרק ז' במסכת נדרים, העוסקת בהיקפו של נדר: אדם שאסר על עצמו את ה'בית' - האם נכללת בכלל האיסור אף העלייה, ומה הדין בנודר מן העלייה.
לשון המשנה:
"הנודר מן הבית - מותר בעלייה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עלייה בכלל הבית."
לפנינו מחלוקת בהגדרת לשון הנודר:
רבי מאיר: הנודר מן הבית מותר בעלייה, שכן אין העלייה נחשבת חלק מן הבית.
וחכמים אומרים: "עלייה בכלל הבית" - הנודר מן הבית התכוון לכלול בנדרו אף את העלייה עמו.
"הנודר מן העלייה - מותר בבית":
בדין זה הכול מודים: משפירט הנודר "עלייה", לא אסר על עצמו אלא הנאה מן העלייה בלבד, ואילו הנאה מן הבית מותרת לו, שכן אין הבית בכלל העלייה.
לסיכום: בנודר מן הבית נחלקו רבי מאיר וחכמים - לרבי מאיר העלייה אינה בכלל הבית והיא מותרת, ולחכמים העלייה בכלל הבית ונאסרת עמו. אך בנודר מן העלייה מוסכם שהבית מותר לו, שהרי פירט ואסר את העלייה בלבד.