נדרים, פרק ז', משנה ג'. במשנה זו נעסוק בנודר נדר מבגדים, ובשאלה אילו סוגי כיסויים נכללים בלשון נדרו ואילו אינם נכללים.
"הנודר מן הכסות - מותר בשק, ביריעה ובחמילה":
מי שנדר נדר מן ה'כסות', כלומר מכיסוי מסוג של בגד, מותר לו לכסות את עצמו בשק, ביריעה ובחמילה. יריעה וחמילה הן שני סוגים של כיסויים עבים מאוד. אין אלו מן הדברים שאדם רגיל ללבוש, אלא בנסיבות חריגות בלבד - כגון שאדם מכסה בהם את עצמו מפני מזג אוויר קשה - ואין הם בגד רגיל, ולפיכך אינם בכלל 'כסות'.
הנודר מצמר ומפשתן:
"קונם צמר עולה עלי" - הנודר שלא יעלה עליו צמר, מותר להתכסות בגיזי צמר. גיזי הצאן אינם בכלל הנדר, שכן באומרו "צמר" כוונתו לבגד צמר גמור, ולא לגיזי הצאן כשהם לעצמם.
"קונם פשתן עולה עלי" - הוא הדין בנודר שלא יעלה עליו פשתן: מותר לו להתכסות בניצי פשתן, כלומר בחוטי הפשתן, שהרי כוונתו האמיתית הייתה לבגד פשתן.
"רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר":
רבי יהודה קובע כי הדבר תלוי בהקשר: הכל בנוי על האדם הנודר ועל הנסיבות שבהן היה שרוי בשעת נדרו.
המשנה מביאה דוגמה: אדם היה טעון משא של צמר או של פשתן, "והזיע וריחו קשה" - הוא נוטף זיעה והדבר קשה עליו. מחמת כך אמר: "קונם צמר ופשתים עולים עלי", ונדר שלא יעלו עליו צמר ופשתן.
בהקשר זה מורה המשנה:
"מותר להתכסות" - מותר לו ללבוש בגדי צמר ובגדי פשתן.
"ואסור להפשיל לאחוריו" - אסור לו להניחם על גבו ולשאתם כמשא, שכן מן ההקשר מתברר כי מה שהיה קשה עליו הוא נשיאת המשא, ולא לבישת המוצרים המוגמרים העשויים מהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לשון הנדר נמדדת לפי משמעותה הרגילה - הנודר מן הכסות מותר בשק, ביריעה ובחמילה שאינם בגדי לבישה רגילים, והנודר מצמר או מפשתן מותר בגיזי צמר ובניצי פשתן, שכוונתו לבגד הגמור. לדעת רבי יהודה, "הכל לפי הנודר": מי שנדר מתוך קושי של נשיאת משא - מותר בלבישה ואסור בהפשלה על גבו.