לפנינו משנה ג' בפרק ה' במסכת נדרים, העוסקת במודר הנאה מחברו - אדם שנדר שלא ייהנה מחברו. המשנה דנה בשני עניינים: נכסיו של המדיר שהושכרו לאחר, ולשון הנדר וכוחה לאחר שיצא החפץ מרשות בעליו.
הנושא הראשון - מרחץ ובית הבד המושכרים:
"המודר הנאה מחברו, ויש לו מרחץ ובית הבד המושכרים בעיר" - ראובן נדר שלא ייהנה משמעון. לשמעון יש בעיר בית מרחץ ובית בד (מכבש זיתים), והם מושכרים לצד שלישי, לוי, ששכר אותם ממנו. השאלה היא האם רשאי ראובן ליהנות מאותו מרחץ או מאותו בית בד, שהרי הבעלות היא של שמעון אך השימוש בפועל מסור ללוי.
"אם יש לו בהן תפיסת יד - אסור; אין לו בהן תפיסת יד - מותר" - הדבר תלוי במידת אחיזתו של שמעון בנכס: אם נותר לו קשר כלשהו למרחץ או לבית הבד, אסור לראובן ליהנות מהם; ואם אין לו בהם אחיזה כלל, מותר.
מהי אותה 'תפיסת יד'?
שותפות ברווח: שמעון מקבל אחוז מן הרווחים של המרחץ או של בית הבד.
מקום שלא הושכר: נותר מקום במרחץ או בבית הבד שהבעלים לא השכיר, אלא שייר לעצמו.
נמצא שאם נותרה לשמעון אחיזה כלשהי בנכס, אין ראובן רשאי ליהנות ממנו. אך אם הכול הושכר, ואין הבעלים מקבל אחוז מן הרווחים אלא תשלום קבוע בלבד, מותר לראובן ליהנות מן המקום.
הנושא השני - "ביתך" לעומת "בית זה":
"האומר לחברו: קונם לביתך שאני נכנס, ושדך שאני לוקח" - אדם נודר בלשון 'קונם', כלומר אוסר על עצמו את הדבר בהנאה כקרבן, ואומר שלא ייכנס לביתו של חברו ולא יקנה את שדהו.
"מת, או שמכרן לאחר - מותר" - אם מת חברו וקרוביו ירשו את הנכס, או שמכר אותו לאדם אחר, הותר הנדר: מותר לו להיכנס לבית ומותר לו לקנות את השדה. הטעם לכך הוא שבשעת הנדר תלה את האיסור בבעלים - "ביתך", "שדך" - וכאשר אין זה עוד ביתו ואין זו עוד שדהו, בטלה הגדרת האיסור.
"קונם לבית זה שאני נכנס, שדה זו שאני לוקח" - כאן ניסח את נדרו בלשון אחרת, ואסר על עצמו את החפץ עצמו: בית זה ושדה זו.
"מת, או שמכרן לאחר - אסור" - אם מת הבעלים או שמכר את הנכס לאחר, נשאר האיסור במקומו. שהרי לא תלה את הנדר בבעלים ולא אמר "ביתך", אלא "בית זה", ולפיכך הבית והשדה נותרים אסורים עליו אף לאחר שיצאו מרשותו של מי שהיה בעליהם בשעת הנדר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני כללים במודר הנאה. הראשון: נכסיו של המדיר שהושכרו לאחר - אם נותרה לו בהם 'תפיסת יד', כגון אחוז מן הרווחים או מקום שלא השכיר, אסורים הם על המודר; ואם אין לו בהם אחיזה, מותרים. השני: הכול תלוי בלשון הנדר - הנודר "ביתך" ו"שדך" תלה את האיסור בבעלים, ומשמת או מכר לאחר הותר הנדר; ואילו הנודר "בית זה" ו"שדה זו" אסר את החפץ עצמו, והאיסור עומד בעינו אף לאחר שיצא הנכס מרשות בעליו.