נדרים פרק ד' משנה ג'. המשנה ממשיכה לדון באדם שנדר שלא ייהנה מחברו, ומפרטת אילו דברים עדיין רשאי החבר לעשות עבורו. לאורך השיעור נשתמש בדוגמה: ראובן הוא המודר, האסור בהנאה משמעון, ושמעון הוא זה שאסור להנות אותו.
הפרשת תרומות ומעשרות:
המשנה פותחת: "מפריש את תרומתו ומעשרותיו לדעתו" - שמעון רשאי להפריש תרומה ומעשר מפירותיו של ראובן, ובלבד שהדבר ייעשה "לדעתו", כלומר בידיעתו של ראובן.
ראובן אינו רשאי להורות לשמעון במישרין להפריש עבורו, שכן אז היה שמעון פועל כשלוחו, ומילוי הבקשה נחשב טובה והנאה עבור ראובן. אך רשאי הוא לומר בלשון כללית: "כל הרוצה להפריש - יפריש", ומכוח אמירה זו מותר לשמעון לעשות כן.
הפרשנים ביארו כי דין זה אמור דווקא כאשר שמעון מפריש מתבואתו ומפירותיו של ראובן. אך כאשר שמעון מפריש משלו על שלו, אין הוא נזקק כלל לדעתו של ראובן ולהסכמתו, שהרי אין כאן אלא זכות עבורו.
הקרבת קרבנות בבית המקדש:
אם שמעון כהן הוא, אף שראובן אסור בהנאה ממנו, רשאי שמעון להקריב עבורו בבית המקדש:
"קיני זבים וקיני זבות" - קרבנות העוף של זב ושל זבה.
"קיני יולדות" - קרבנות העוף שחייבת בהם היולדת.
"חטאות ואשמות" - קרבן חטאת וקרבן אשם, וכן שאר הקרבנות.
המשנה נקטה דווקא קרבנות אלו, משום שכולם קרבנות המתירים לאדם לאכול בקודשים, ונמצא שהתועלת שבהם ישירה יותר. אף על פי כן מותר הדבר, משום שהכהנים הם שלוחי שמים ולא שלוחיהם של בעלי הקרבנות, ואין ראובן מקבל משמעון אלא תועלת עקיפה בלבד.
לימוד תורה:
שמעון רשאי ללמד את ראובן:
"מדרש" - מדרשי ההלכה, המכילתא, הספרא והספרי, שמהם למדים כיצד נלמדים דיני התורה שבעל פה מן התורה שבכתב.
"הלכות" - לימוד ההלכה למעשה.
"אגדות" - חלקי האגדה והמחשבה שבתורה.
אך "לא ילמדנו מקרא" - אין הוא רשאי ללמדו חומש בחינם. שכן בשאר תחומי התורה אין המלמד רשאי מבחינה הלכתית ליטול שכר על לימודו, ואילו על לימוד מקרא מותר ליטול שכר. הטעם לכך הוא שבלימוד המקרא מלמדים גם את פיסוק הטעמים ואת הניגון, ובזה אין המלמד מחויב - ומשום כך הותר לו לקבל שכר. נמצא שלימוד המקרא בחינם הוא הנאה ממש.
"אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" - את בניו ובנותיו של ראובן רשאי שמעון ללמד מקרא. אף שמצווה היא על האב ללמד את בנו תורה, ונמצא ששמעון ממלא את צרכו של ראובן, אין בכך הנאה, שהרי אין הוא אלא מקיים מצווה במקומו, ומצוות לאו ליהנות ניתנו.
מזונות אשתו ובניו:
"וזן את אשתו ואת בניו" - שמעון רשאי לזון את אשתו ואת ילדיו של ראובן, אף על פי שראובן הוא החייב במזונותיהם. הטעם לכך נלמד מן המשנה הקודמת: מותר לפרוע חובו של המודר, ואין כאן אלא פירעון חוב.
האכלת בהמתו:
"ולא יזון את בהמתו, בין טמאה ובין טהורה" - אסור לשמעון להאכיל את בהמתו של ראובן, בין שהיא בהמה טמאה ובין שהיא טהורה, שהרי פיטום הבהמה הנאה גמורה היא לראובן.
רבי אליעזר מחלק בדבר ואומר: "זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה" - את הבהמה הטמאה מותר להאכיל, אך לא את הטהורה, שכן את הטהורה עתיד ראובן לשחוט ולהנות ישירות מן המזון שהאכילוה.
אמרו לו חכמים: "מה בין טמאה לטהורה?" - מה מקום לחילוק זה? אמר להם: "שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו" - בבהמה טהורה, נפשה וכוח חיותה עולים לשמים לאחר שחיטתה, אך גופה שלו הוא, ובידו לאכול את בשרה ולהנות מפיטומה. ואילו הטמאה - נפשה וגופה לשמים, ואין ראובן יכול לעשות בה דבר, ואינו נהנה מפיטומה.
השיבו לו חכמים: "אף טמאה נפשה לשמים וגופה שלו" - שהרי אף בבהמה הטמאה הגוף שלו הוא, שאם ירצה - הרי הוא מוכרה לגויים או מאכילה לכלבים. נמצא שאף בפיטום בהמתו הטמאה של המודר יש משום הנאה, כשם שיש בפיטום בהמתו הטהורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו אילו דברים מותר לעשות עבור מי שאסור בהנאה: הפרשת תרומות ומעשרות לדעתו, הקרבת קרבנותיו על ידי כהן שהוא שלוח שמים, לימוד מדרש הלכות ואגדות (ולא מקרא, שעליו נוטלים שכר), לימוד מקרא לבניו ולבנותיו מדין מצוות לאו ליהנות ניתנו, וזן את אשתו ובניו מדין פירעון חוב. לעומת זאת, האכלת בהמתו אסורה, ונחלקו בה רבי אליעזר וחכמים בשאלת ההנאה שבבהמה טמאה.