נדרים פרק ד' משנה ב'. משנה זו מציגה בפנינו את הרעיון שאף כאשר אדם אסור בנדר ליהנות מחברו, עדיין רשאי אותו חבר לדאוג לו ולהיטיב עמו - ובלבד שההטבה נעשית בדרך של הסרת חובה המוטלת עליו בלבד. אם על המודר רובצת חובה, הסרת אותה חובה אינה נחשבת הנאה אמיתית.
הכלל: "מבריח ארי מעליו":
זהו הביטוי שנוקטת בו הגמרא. המבריח אריה הבא לתקוף את חברו אינו נותן לו דבר, אלא רק מסיר ממנו גורם המטריד או המזיק לו. כך גם כאן: אין כאן נתינה, אלא הסרת חובה שרבצה עליו.
דוגמאות המשנה:
"שוקל את שקלו" - המודר הנאה מחברו, אדם שאסור לו לקבל תועלת מחברו, ואף על פי כן רשאי החבר לשלם עבורו את מחצית השקל שכל יהודי חייב לתת פעם בשנה כדי לסייע בתשלום עבור הקורבנות בבית המקדש. מותר לו לשלם, משום שזו חובה המוטלת על המודר, והוא רק דואג למילוי חובתו.
"ופורע את חובו" - הוא רשאי אף לפרוע עבורו את הלוואותיו, שכן אף כאן מדובר בחובה המוטלת עליו.
"ומחזיר לו את אבדתו" - הוא רשאי להחזיר לו את אבדתו.
במקרה של השבת אבידה הדבר שונה במקצת, שכן אין כאן נתינה כלל: המחזיר אינו נותן דבר משלו, אלא מחזיר חפץ השייך ממילא לבעליו.
במקום שנותנים שכר על השבת אבידה:
המשנה מבהירה כי במקום שהמנהג בו הוא שהמשיב אבידה מקבל שכר מן המאבד, כלומר שנהוג לשלם על הטרחה שבטיפול בהשבת האבידה, המצב משתנה. במקרה זה מחזיר האדם את האבידה לבעל החפץ שאסור לו ליהנות ממנו, ואומר: "אינני רוצה לקבל את השכר". נמצא שמגיעה כאן הנאה לאדם שאסור לו ליהנות, שהרי בדרך כלל היה עליו לשלם עבור החזרת האבידה, ועתה הוא פטור מן התשלום - וזו הנאה ממש.
לפיכך אומרת המשנה: "תיפול הנאה להקדש" - יש לתת את שווי ההנאה הזו להקדש. הנהנה, כלומר זה שאינו צריך לשלם, אינו משלם למי שהחזיר את החפץ, אלא נותן את הכסף להקדש במקום זאת, וכך אינו נהנה במישרין מן האדם המשיב לו את אבדתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהסרת חובה מעל המודר אינה נחשבת הנאה, בבחינת "מבריח ארי מעליו" - ומכאן ההיתר לשקול את שקלו, לפרוע את חובו ולהחזיר לו את אבדתו. אך במקום שנהוג ליטול שכר על השבת אבידה, ויתור המשיב על שכרו מהווה הנאה של ממש, ולכן תיפול הנאה זו להקדש.