נדרים, פרק א, משנה ג. משנה זו מונה ביטויים שונים המתייחסים לקרבנות ולזבחים. כפי שלמדנו בשתי המשניות הקודמות, כדי שדבר ייאסר כנדר עליו להתייחס באופן כלשהו לרעיון הקרבן: כשם שהקרבן הוא דבר שהאדם אוסרו באמירתו, כך אומר האדם שחפץ פלוני ייאסר עליו כנדר. לפיכך כל לשון המתייחסת לקרבן תקפה כנדר לאסור את הדבר.
"לא חולין, לא אוכל לך":
המשנה פותחת בלשון "לא חולין, לא אוכל לך". חולין הוא דבר של חול, דבר חילוני; האומר על דבר מסוים שאינו חולין - כוונתו שהוא קרבן. ומשום כך "לא אוכל לך" - לא אוכל דבר זה, שכן הריני אוסרו עליי, והרי זה נדר תקף.
גרסאות שונות בלשון המשנה:
"לחולין" - יש הגורסים למ"ד במקום "לא", ואף היא נקראת כ"לא חולין", דהיינו דבר שאינו חולין. בין אם הגרסה "לא חולין" ובין אם "לחולין", משמעותן אחת: דבר שאינו חולין אלא קרבן.
"לא חולין שאוכל לך" - יש שאין בידם את התיבה "לך" השנייה, וכך גורס הרב: הדבר שהייתי אוכל ממך לא יהיה חולין אלא קרבן, ונמצא שאותו פריט שדרכי לאוכלו נאסר עליי מעתה באכילה.
"לא חולין, לא אוכל לך" - לפי גרסה זו יש להשלים תיבה חסרה, ופירושה: דבר שאינו חולין אלא קרבן, ומשום כך "לא אוכל לך" - לא אוכל לאכול פריט זה.
לשונות נוספות המורות על קרבן:
"לא כשר" - דבר שאינו כשר אלא פסול. ענייני כשרות ופסלות שייכים בקרבנות, ולפיכך יש בלשון זו רמז לקרבן.
"לא דכי" - שאינו מותר, כשם שהקרבן אינו מותר לאדם ואין הוא יכול ליהנות ממנו.
"טהור" ו"טמא" - טהרה וטומאה אף הן מענייני הקרבנות, ולפיכך יש בהן רמז לקרבן.
"נותר" - בשר קרבן שעבר זמנו המותר באכילה.
"פיגול" - קרבן שחשב עליו המקריב בשעת הקרבתו מחשבות שאינן ראויות, ונאסר באכילה.
נותר ופיגול הן הלכות המיוחדות לקרבנות בלבד, ולפיכך המשתמש בלשונות אלו מגלה שכוונתו לאסור את הדבר כקרבן. לפיכך האומר "נותר שלא אוכל לך" או "פיגול שלא אוכל לך" - בכל הלשונות הללו, אומרת המשנה, אסור. הדבר שביקש לאוסרו על עצמו נאסר עליו כקרבן.
לשונות הדימוי לקרבן ולמקדש:
"כאימרא" - כמו הכבש הקרב על גבי המזבח.
"כדירים" - כמו הדירים שבהם מחזיקים את הכבשים.
"כעצים" - כמו העצים המובאים על המזבח.
"כאישים" - כמו האש שעל גבי המזבח.
"כמזבח" - כמו המזבח עצמו.
"כהיכל" - כמו ההיכל שבבית המקדש.
"כירושלים" - כמו ירושלים, שבה מקריבים את הקרבנות.
ומסיימת המשנה: "נדר באחד מכל משמשי מזבח" - אף על פי שלא הזכיר קרבן, ואין הוא נוקט את המילה "קרבן" עצמה אלא מתייחס לדבר השייך לקרבנות, הרי זה נדר בקרבן.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "האומר ירושלים - לא אמר כלום". כלומר, האומר "ירושלים" בלא כ"ף הדמיון, שאינו אומר שיהא הדבר כירושלים, אין באמירתו כלום ואין זו אמירת נדר תקפה. שכן לדעת רבי יהודה, כדי שייאסר דבר כקרבן צריך לנקוט לשון דימוי - שיהא הדבר כאותו עניין; ובלא הכ"ף אין זה נדר תקף, והדבר אינו נאסר.
לסיכום: במשנה זו נמנו הלשונות המתייחסות לקרבן ומועילות לאסור דבר כנדר: לשונות השלילה "לא חולין", "לא כשר" ו"לא דכי"; לשונות הטהרה והטומאה; "נותר" ו"פיגול" המיוחדים לקרבנות; ולשונות הדימוי לקרבן ולמקדש - כאימרא, כדירים, כעצים, כאישים, כמזבח, כהיכל וכירושלים. הכלל העולה: הנודר באחד ממשמשי המזבח, אף שלא הזכיר קרבן במפורש - נדרו נדר; ולדעת רבי יהודה, אין הדבר נאסר אלא כשנקט לשון דימוי בכ"ף.