נדרים, פרק א' משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי הדרך הנכונה לנדור היא לקשור את הנדר לקרבן - לאסור על עצמו דבר כשם שהקרבן אסור; וכן מי שמבקש לאסור בלשון חרם, או לקבל על עצמו נזירות. משנתנו מלמדת כי אין הכרח לנקוט בלשון המקורית עצמה, אלא רשאי אדם להשתמש בכינוי.
דוגמאות לכינויים:
"קונם", "קונח", "קונס" - האומר לחברו, בשעה שהוא נודר, שאין הוא מבקש שחברו ייהנה ממנו, או שאין הוא מבקש ליהנות מחברו, ובמקום לשון קרבן נוקט באחד מביטויים אלו: "הרי אלו כינויין לקרבן".
"חרק", "חרך", "חרף" - המבקש לאסור על עצמו חפץ כחרם, או לאסור את חפציו על חברו כחרם, אינו חייב לנקוט דווקא במילה "חרם", אלא רשאי לומר אחד מכינויים אלו: "הרי אלו כינויין לחרם".
"נזיק", "נזיח", "פזיח" - הנודר נזירות אינו צריך לומר דווקא "נזיר": "הרי אלו כינויין לנזירות".
"שבותה", "שקוקה", "מותא" - המבקש להישבע אינו צריך לנקוט בלשון שבועה, אלא רשאי לומר אחד מכינויים אלו, כגון: "אימותא שלא אוכל מכיכר זה" - הרי עשה "מותא" שהיא כשבועה, שלא יאכל מן הכיכר: "הרי אלו כינויין לשבועה".
ראוי לציין כי "מותא" שונה מ"שבותה" ומ"שקוקה", שכן הוא מייצג את המילה הארמית "מומתא", שפירושה בארמית שבועה.
מקורם של הכינויים - מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש:
רבי יוחנן: "לשון אומות" - כינויים אלו לקוחים מלשונותיהן של אומות אחרות, המשתמשות בהן לנדרים, ואנו שואלים מהן מונחים אלו.
ריש לקיש: "לשון שבדו להם חכמים" - אין אלו לשונות אומות, אלא ביטויים שהמציאו חכמים כדי שיוכל אדם לנדור בהם בנוסחים חלופיים.
טעם הדבר שתיקנו חכמים כינויים אלו: אילו היה אדם נוקט בלשון המקורית, כגון "קרבן", עלול היה להזכיר בתוך כדי דבריו את שם ה' - ובפרט בלשון "קרבן", שהרי "קרבן לה'" הוא לשון הפסוק. ומכיוון שאין רצוננו שיישא אדם את שם ה' על שפתיו לבטלה, יצרו חכמים מילים אחרות לשימוש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכינויים שבהם רשאי אדם לנדור: "קונם, קונח, קונס" ככינויים לקרבן; "חרק, חרך, חרף" ככינויים לחרם; "נזיק, נזיח, פזיח" ככינויים לנזירות; "שבותה, שקוקה, מותא" ככינויים לשבועה. עמדנו על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש במקורם של הכינויים - לשון אומות או לשון שבדו חכמים - ועל הטעם לתקנתם: מניעת הזכרת שם ה' בשעת הנדר.