נדרים, פרק א', משנה ד'. משנה זו הולכת בעקבות המשנה הקודמת ומונה רשימה של פריטים, אלא שהפעם מדובר ברשימה של קורבנות עצמם, המשמשים כלשון של נדר. אמנם אמירה שדבר מסוים הוא קורבן היא הדרך היסודית לעשיית נדר, כפי שכבר הזכרנו, אך החידוש כאן הוא שברשימה נכללים גם קורבנות חובה - קורבנות שאדם מחויב בהבאתם.
כלל ההתפסה:
אדם צריך להתפיס - לחבר את נדרו לקורבן, או לדבר אחר שהוא 'דבר הנדור', דבר שהאדם אוסר על עצמו מכוח נדר. לעומת זאת, האומר שדבר יהיה אסור עליו כחזיר - אין נדרו חל, משום שהחזיר הוא 'דבר האסור': לא האדם אסרו אלא התורה אסרתו, ולפיכך אין הוא נחשב דבר שניתן להתפיס בו נדר.
מכיוון שהקורבנות שבמשנתנו הם קורבנות חובה, שאדם מחויב בהבאתם, אפשר היה לחשוב שאין הם דרך תקפה להתפסת נדר. באה המשנה ולימדה שאין הדבר כן: אף שהחיוב להביא קורבנות אלו הוא חובה, עצם הפיכתו של הדבר לקורבן נעשית בהכרזה ובאמירה פעילה של האדם, ולפיכך זו דרך תקפה לעשיית נדר.
לשון המשנה:
"האומר: קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים, שאיני אוכל לך - אסור". ואלו הם הקורבנות שנמנו:
"קרבן" - לשון קורבן וזבח באופן כללי.
"עולה" - קורבן שכולו נשרף.
"מנחה" - קורבן מנחה.
"חטאת" - קורבן הבא על חטא.
"תודה" - קורבן תודה.
"שלמים" - קורבן שהבעלים אוכל מחלקו יחד עם הכהנים.
האומר אחת מלשונות אלו על אוכלו של חברו, לומר שלא יאכל ממנו ושיהא אסור עליו - הרי זה אסור.
שתי גירסאות בלשון המשנה:
יש הגורסים "שאני אוכל לך" ולא "שאיני אוכל לך". טעם הדבר: הנדר אוסר חפץ, ואילו השבועה אוסרת על האדם לעשות פעולה, והלשון "שאיני אוכל לך" נשמעת כשבועה. יש המבארים שאף באומר "שאיני אוכל לך" הכוונה היא לנדר - שאין הוא אלא אוסר את החפץ, אף על פי שהלשון נשמעת כאיסור פעולה. ויש אומרים שיש לשנות את הנוסח ולגרוס "שאני אוכל לך", כלומר: החפץ שהייתי אוכל ממך יהיה אסור.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה, כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, אומר שכל המקרים הללו מותרים ואינם נדר תקף, משום שלא נקט בכ"ף הדמיון - הכ"ף המורה על השוואה. לא אמר "כעולה, כמנחה, כחטאת" אלא "עולה, מנחה, חטאת", ולדעת רבי יהודה יש צורך בכ"ף.
"הקרבן, כקרבן, קרבן שאוכלך":
כל אחת משלוש לשונות אלו, שמשמעותן כי אותו דבר משלך שאוכל ייחשב כקורבן - אסור.
"לא קרבן לא אוכלך" - רבי מאיר אוסר, וכפי שהזכרנו בתחילת המשנה הקודמת: לשון זו ניתנת להתפרש כאומר שהדבר יהיה כקורבן, ולפיכך לא יאכל ממנו. אף שהמילה "לכן" אינה מופיעה בלשונו, זו ההבנה שבדבריו.
"קונם פי מדבר עמך":
האומר לחברו "קונם פי מדבר עמך" מבקש לאסור על עצמו לדבר עמו. הדיבור הוא פעולה, ולכאורה אי אפשר לאוסרו בנדר אלא בשבועה, באומרו "לא אדבר עמך". אולם מאחר שבלשון זו מזכיר האדם חפץ פיזי, ניתן להחשיבה כנדר: אין הוא אוסר את הפעולה, אלא את פיו מלדבר עמו.
לפיכך, האומר "קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך, רגלי מהלכת עמך - אסור", וכל אלו נחשבים לאיסור מדין נדר ולא מדין שבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף קורבנות חובה משמשים לשון נדר, שכן עשיית הדבר לקורבן נעשית באמירה פעילה של האדם. מנינו את לשונות הקורבנות שבמשנה, עמדנו על שתי הגירסאות "שאיני אוכל לך" ו"שאני אוכל לך" ועל ההבחנה שבין נדר האוסר חפץ לשבועה האוסרת פעולה, הבאנו את שיטת רבי יהודה הדורש כ"ף הדמיון ואת דעת רבי מאיר בלשון "לא קרבן לא אוכלך", ולבסוף ראינו כיצד ניתן לאסור אף דיבור, עשייה והליכה בלשון נדר - על ידי הפניית האיסור אל אברי הגוף.