נדרים, פרק ב', משנה ב'. משנה זו מונה דוגמאות למקרים שבהם ההצהרה אינה אוסרת את הדבר, בין מחמת סוג הנדר שנקט בו האדם ובין מחמת סוג השבועה.
לשונות נדר שאינן חלות:
"קרבן לא אוכל לך" - מה שלא אוכל ממך יהא כקרבן. אין זה נדר, שכן האיסור מוטל על מה שאינו עתיד לאכול כלל, ואילו הדבר שהוא כן אוכל ממנו נותר בהיתרו. כדי שיחול הנדר, עליו לאסור את הדבר שהוא רגיל לאכול; אין כל משמעות לאסור דבר שממילא אינו אוכלו.
"קרבן שאוכל לך" - לכאורה נשמעת זו כלשון נדר תקפה: יהא כקרבן זה שאני אוכל ממך. אולם הגמרא מבארת שאמירתו היא "הקרבן שאוכל לך", ולשון זו נשמעת כשבועה בחי קרבן, בחיי הקרבן. הנשבע בחיי דבר - זו דרך של שבועה, כדרך שנקט יוסף במצרים "חי פרעה", בחיי פרעה, בכל פעם שביקש להישבע לאחיו על דבר שלא היה נכון. נמצא שאין כאן נדר אלא שבועה בקרבן, ולפיכך אינו חל.
"לא קרבן שאוכל לך" - לא יהיה קרבן זה שאני אוכל ממך. יש כאן הסקה אפשרית בתוך האמירה עצמה: מכלל השלילה נשמע שאותו דבר שהיה רגיל לאכול ממנו כן יהיה קרבן, והוא הכלל "מכלל לאו אתה שומע הן" - האומר בשלילה, ניתן להבין מדבריו את החיוב, ולהיפך. אף על פי כן קובעת המשנה שמותר, משום שמשנתנו הולכת לפי רבי מאיר, הסובר שאין אומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" ואין עושים את ההסקה. ומאחר שלא אמר במפורש שאותו דבר שהיה רגיל לאכול ייאסר, אין הוא נעשה אסור.
לשונות שבועה החלות:
"שבועה לא אוכל לך" - נשבע שלא יאכל, והשבועה חלה.
"שבועה שאוכל לך" - לכאורה נשמע כמי שמוודא שאכן יאכל, ובאיזה אופן ייאסר? הגמרא מעמידה את המקרה בחברו שהפציר בו לאכול בביתו, והלה השיב שוב ושוב "איני הולך לאכול, איני הולך לאכול", ולבסוף אמר: "שבועה שאוכל לך". מן ההקשר, ומעצם סירובו החוזר, ברור שכוונתו לשלילה, והוא נטל את אותו רעיון ואמרו בלשון שבועה. משום כך נאסר עליו לאכול.
יש שפירשו את הגמרא ש"אוכל לך" משמעו "שלא אוכל", ולפי זה העמידו את המקרה: "לא שבועה לא אוכל לך" - איני עושה שבועה על מה שאיני אוכל ממך. ההסקה היא שראוי שתיחשב שבועה על אותו דבר שהוא כן אוכל ממנו, ובכך אוסרו על עצמו. ואף שאמרנו כי משנתנו הולכת לפי רבי מאיר, שאינו דורש "מכלל הן אתה שומע לאו", אין הדבר אמור אלא בנדרים; בשבועות, החמורות יותר, אף רבי מאיר מודה שדורשים "מכלל הן אתה שומע לאו". לפיכך, מן האמירה "לא שבועה לא אוכל לך" נשמע "שבועה שאוכל לך", כלומר שנשבע שיאכל, ולפיכך הדבר אסור.
"זה חומר בשבועות מבנדרים":
בפשטות נראה שהמשנה מפנה לרשימה שלפניה: מקרי השבועה שנמנו זה עתה נאסרים, לעומת מקרי הנדר שבתחילת המשנה, שאינם חלים כלל. זוהי, לכאורה, חומרתן של השבועות על פני הנדרים.
אולם הגמרא דוחה הבנה זו: לשון "חומר" מלמדת שקיימת רמת חומרה מסוימת גם בנדרים, וכאן אין הדבר כן. אותן אמירות נדר שבתחילת המשנה מותרות לחלוטין, ואינן אסורות כלל אף לא במקצת; ואילו הלשון "חומר" משתמעת כאילו אף הנדרים אוסרים, אלא שאין חומרתם שווה.
לפיכך מבארת הגמרא כי אמירה זו מוסבת על המשנה הקודמת. שם נאמר שהאומר "קונם" בלשון נדר על פעולה - שלא יישן או שלא ידבר - נוקט בעניין שאינו מתאים לנדר, אלא לשבועה בלבד; ואמרנו שהוא עובר על "לא יחל דברו" מדרבנן. זהו אפוא חומר השבועות על הנדרים: האוסר על עצמו פעולה בלשון נדר אינו עובר אלא על דין דרבנן, ואילו הנשבע שלא לעשות פעולה מסוימת - שבועתו שבועה גמורה.
"וחומר בנדרים משבועה":
היכן מצאנו שהנדרים חמורים מן השבועה? "אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח" - האוסר על עצמו כקרבן את הסוכה, הלולב או התפילין, בנדר הדבר חל. אף שבפועל יתברר שלא יוכל לקיים את המצווה, אין הוא אומר במישרין שאינו יכול לקיימה ואינו אוסר על עצמו את הפעולה, אלא קובע שהסוכה היא דבר שאינו יכול ליהנות ממנו; וממילא אינו יכול לשבת בה, שהרי הסוכה אסורה עליו. במקרים אלו, בנדרים הדבר חל ונאסר.
בשבועה, לעומת זאת, הדבר מותר, שכן אין אדם יכול לומר "לא אניח תפילין" - התורה חייבה אותו בהנחת תפילין. לאסור את התפילין על עצמו כחפץ - ביכולתו, אך לא לומר אמירה שלא יניחן. וזאת משום ש"אין נשבעין לבטל את המצוות": אין אדם יכול לעשות שבועה לעבור על המצוות, וזהו בדיוק מה שהיה עושה באוסרו את המעשה עצמו על עצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו לשונות נדר שאינן חלות - "קרבן לא אוכל לך" (איסור על דבר שאינו אוכלו ממילא), "קרבן שאוכל לך" (הנשמעת כשבועה בחיי הקרבן), ו"לא קרבן שאוכל לך" (שאין דורשים בה "מכלל לאו אתה שומע הן" לדעת רבי מאיר); ולעומתן לשונות שבועה החלות, ובהן "שבועה שאוכל לך" מכוח ההקשר, ו"לא שבועה לא אוכל לך" מכוח "מכלל הן אתה שומע לאו" שאף רבי מאיר מודה בו בשבועות. עוד עמדנו על שני צדדי ההשוואה: חומר השבועות על הנדרים - שהאוסר על עצמו פעולה בלשון נדר אינו עובר אלא מדרבנן; וחומר הנדרים על השבועות - שבנדר ניתן לאסור על עצמו את חפצי המצווה, ואילו בשבועה אין נשבעין לבטל את המצוות.