נדרים, פרק חמישי, משנה ב. משנה זו בנויה על יסוד המשנה הקודמת, שבה נחלקו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב בשאלה האם אומרים ברירה: האם נקבע למפרע שבכל פעם שאחד השותפים משתמש בחצר, הריהו משתמש בחלקו שלו, והחצר נחשבת באותה שעה שלו בלבד. תנא קמא סבר שאין הדבר כן, שכן בכל כניסה נכנס אדם לחצר משותפת; ואילו רבי אליעזר בן יעקב סבר: בכל פעם שאני נכנס - החצר שלי, וכשאתה נכנס - היא שלך.
המשנה שלפנינו דנה במקרה שבו מעורב אדם שלישי:
"היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה - לא ייכנס לחצר" - כיצד הדין באדם מן השוק, כלומר צד שלישי, האסור בהנאה מאחד השותפים?
לדעת תנא קמא: אין הוא רשאי להיכנס לחצר. אף אם כניסתו היא לצורך השותף האחר, שממנו אינו אסור בהנאה, אין הדבר מותר, שכן בשעת כניסתו הוא נכנס גם לחצר השייכת לאדם שאסור לו ליהנות ממנו.
לדעת רבי אליעזר בן יעקב: החולק כאן על יסוד שיטתו במשנה הקודמת, רשאי האסור בהנאה לומר "לתוך של חברך אני נכנס" - לחלקו של החבר שאין לי עמו נדר אני נכנס, ולא לתוך שלך; שכן בשעת כניסתי, נכנס אני ברשותו של האדם שאיני אסור בו.
ראוי לציין כי יש דעה המצמצמת את היתרו של רבי אליעזר בן יעקב: הוא לא התיר אלא כאשר האדם נכנס לצורך השותף שאין לו עמו נדר, אך כניסה סתם לחצר - לא הותרה.
לסיכום: משנתנו מיישמת את מחלוקת הברירה שבמשנה הקודמת על אדם שלישי מן השוק האסור בהנאה מאחד השותפים: לדעת תנא קמא לא ייכנס לחצר, ואילו לדעת רבי אליעזר בן יעקב יכול הוא לומר "לתוך של חברך אני נכנס" - ולדעה אחת, דווקא כשכניסתו לצורך אותו שותף.