נדרים, פרק ו', משנה ג'. משנה זו עוסקת בהבדל שבין הנודר מדבר מסוים בלשון ה"א הידיעה, לבין הנודר מאותו דבר בלשון סתמית, ללא ה"א הידיעה.
לשון המשנה ופרטיה:
"מן הכבש" - הנודר מדבר כבוש או מחומץ, בה"א הידיעה, כוונתו לאותו כבש הידוע: "אינו אסור אלא מן הכבש של ירק" - כבש העשוי מירקות בלבד. אך האומר "כבש שאיני טועם", ללא תווית היידוע - "אסור בכל הכבשים", בכל סוג של דבר כבוש או מחומץ.
"מן השלוק" - השלוק הוא דבר המבושל בצורה קיצונית, בישול יתר. הנודר בלשון זו - "אינו אסור אלא מן השלוק של בשר", שלוק העשוי מבשר. אך האומר "שלוק שאיני טועם" - "אסור בכל השלוקים", בכל מין של מאכל מבושל בצורה קיצונית.
"מן הצלי" - הנודר מן הדבר הצלוי - "אינו אסור אלא מן הצלי של בשר", ואין נדרו חל אלא על בשר צלוי, דברי רבי יהודה. אך האומר "צלי שאיני טועם" - "אסור בכל הצלויים", בכל דבר צלוי.
"מן המליח" - הנודר מן הדבר המלוח - "אינו אסור אלא מן המליח של דג", שכן שם 'מליח' סתם מתייחס לדג המלוח. אך האומר "מליח שאיני טועם", ללא ה"א הידיעה - "אסור בכל המלוחים", וכל מאכל מלוח נאסר עליו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לשון הנדר קובעת את היקפו. הנוקט ה"א הידיעה - הַכבש, הַשלוק, הַצלי, הַמליח - מכוון לאותו מין ידוע ומצוי, ואין נדרו חל אלא עליו: כבש של ירק, שלוק ושלי של בשר, ומליח של דג. ואילו הנודר בלשון סתמית, ללא ה"א הידיעה, כולל בנדרו את כל המינים שבאותו סוג.