נדרים, פרק י', משנה ג'. קודם שניגש ללימוד המשנה, יש להקדים עובדה יסודית אחת, שבלעדיה לא יובנו דבריה: ההבדל שבין הבעל לארוס בכוח ההפרה.
הבעל: לאחר שנעשו הנישואין - השלב השני שלאחר האירוסין - יכול הוא להפר את נדרי אשתו, אך אינו יכול להפר "בקודמין", כלומר נדרים שנדרה קודם לכן.
הארוס: כל עוד לא נעשו אלא אירוסין בלבד, יכול הוא להפר אף "בקודמין" - אף את הנדרים שקדמו לאירוסין, כפי שמלמדת משנתנו.
לשון המשנה:
"נדרה והיא ארוסה" - נדרה בעודה ארוסה.
"נתגרשה בו ביום" - התגרשה ממנו באותו יום עצמו.
"נתארסה בו ביום" - ונתארסה לאדם אחר באותו יום ממש.
"אפילו למאה" - ואפילו למאה אנשים שונים, תיאורטית.
"אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה" - אביה ובעלה האחרון, אף שהוא האחרון שבכולם, מפירים יחד את נדריה, ואף את הנדרים שנדרה קודם לכן באירוסין הקודמים. והטעם, כאמור: הארוס, יחד עם האב, מפר אף בקודמין.
"זה הכלל":
המשנה מסיימת בכלל: "כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת" - כל עוד לא יצאה הבת לרשות עצמה אפילו שעה אחת, כלומר שלא יצאה לגמרי מרשות אביה. יציאה לרשות עצמה נעשית בשתי דרכים: בהיותה בוגרת, או על ידי נישואין. וכל עוד לא יצאה, אף אם נתארסה כמה וכמה פעמים - "אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה": אביה ובעלה הנוכחי מפירים את נדריה יחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבדל שבין הבעל לארוס - שהבעל אינו מפר בקודמין ואילו הארוס מפר אף בקודמין. מכאן שאשה שנדרה בעודה ארוסה, נתגרשה ונתארסה שוב באותו יום, ואפילו למאה, אביה ובעלה האחרון מפירים את נדריה. וזה הכלל: כל שלא יצאה לרשות עצמה שעה אחת - בין בבגרות ובין בנישואין - אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.