נדרים, פרק עשירי, משנה ד'. משנה זו עוסקת בזמן שבו נתונה בידי האב ובידי הבעל סמכות ההפרה, ובעצה שנקטו תלמידי חכמים כדי שלא יחמיצו את מועד ההפרה.
שתי המגבלות שלמדנו במשנה הקודמת:
הבעל: משנשא את אשתו בנישואין, אין הוא יכול להפר למפרע את הנדרים שנדרה קודם לכן.
האב: אין הוא יכול להפר את נדרי בתו אלא כל עוד היא נערה וארוסה. משנעשתה נשואה, או משנעשתה בוגרת, פקעה סמכותו להפר.
מנהג תלמידי חכמים:
נוכח מגבלות אלו נהגו תלמידי חכמים להקדים תרופה: קודם שיצאה הבת מרשות אביה כדי להינשא לבעלה, היה אומר לה: "כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופר" - כל הנדרים שנדרה בעודה בביתו ותחת רשותו מופרים, ובאופן זה הכול מכוסה.
וכן הבעל, "עד שלא תיכנס לרשותו" - קודם שנכנסה לרשותו לנישואין, אומר לה: "כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי לרשותי הרי הן מופר". כלומר, כל הנדרים שנדרה בעודה נערה, קודם כניסתה לרשותו, ובשעה זו עדיין בידו להפר את הנדרים הקודמין - הרי הם מופרים. אמירה זו נאמרת קודם שנעשתה אשתו הנשואה במלואה.
וטעם הדבר: משנכנסה לרשותו לנישואין, שוב אין הוא יכול להיות מיפר על הנדרים שנדרה קודם לכן, ולפיכך מקדים ומפר בעודה מחוץ לרשותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מפני שסמכות ההפרה של האב מוגבלת לתקופת נערות וארוסין, וסמכות הבעל אינה חלה למפרע על נדרים שקדמו לנישואין, נהגו תלמידי חכמים להקדים ולהפר: האב קודם שיצאה בתו מביתו, והבעל קודם שנכנסה לרשותו.