לפנינו משנה א' שבפרק א' של מסכת נדרים. להבנת המשנה יש להקדים שני מושגים שבהם היא עוסקת: 'ידות' של נדרים, ו'כינויים' של נדרים.
שני מושגי היסוד:
הדרך העיקרית לעשיית נדר היא שאדם אומר על חפץ פלוני שיהא אסור עליו כקרבן. הקרבן הוא דבר שהאדם נוטלו ומשנה את מעמדו בדיבור פיו, ומכוח דיבורו הוא נאסר - שהרי מעתה הוא שייך לבית המקדש ומובא כקרבן. על יסוד זה נבנים שני המושגים:
יד של נדר - במקום לומר את הנוסח השלם, שחפץ זה יהיה אסור עליו כקרבן, אומר האדם: יהיה עלי נדר בחפץ זה שלא אוכלנו, ואינו מסיים את דבריו במילים "כקרבן". אמירה חסרה זו קרויה 'יד', כלומר ידית של נדר.
כינוי של נדר - האדם אכן אומר את עניין הקרבן, אלא שבמקום המילה "קרבן" עצמה הוא נוקט מונח אחר.
ושני מושגים אלו אמורים לא רק בנדרים, אלא אף בנזירות, בשבועה ובחרם, שאף הוא סוג של נדר.
לשון המשנה:
"כל כינויי נדרים כנדרים" - כל הכינויים לנדרים דינם כנדר עצמו, ובכוחם לאסור את החפץ על האדם. ואולם חסרות כאן מילים במשנה, והרי זה בגדר 'חיסורי מחסרא': יש לומר גם כן "כל ידות נדרים כנדרים" - שאף הידות, הנוסחאות המקוצרות של הנדר, נחשבות כנדר. המשנה תביא בהמשך דוגמאות לשני המקרים.
ולא בנדרים בלבד אמורים הדברים:
"וחרמים כחרמים" - אף כינויי החרם כחרם. החרם מתואר בתורה בספר ויקרא כדבר שהאדם נוטל חפץ ואוסרו, במובן זה שהוא מתחייב מעתה לבית המקדש או ניתן לכהנים.
"ושבועה כשבועה" - כינויי השבועה כשבועה ממש, וכן ידותיה.
"ונזירות כנזירות" - אף כאן, הן הכינויים והן הידות של קבלת נזירות דינם כנזירות.
ידות נדרים:
תחילה מתארת המשנה דוגמאות של ידות נדרים הנחשבות כנדרים. האומר לחברו אחת מן הפתיחות הללו:
"מודרני ממך" - הריני נודר ממך, שלא אהנה ממך כלום.
"מופרשני ממך" - הריני מופרש ממך.
"מרוחקני ממך" - הריני מרוחק ממך.
וצירף אליהן את חציו השני של המשפט - "שאיני אוכלך" או "שאיני טועמך" - הרי זה אסור, ואסור לו ליהנות מחברו כלום. ובכל המקרים הללו הדרך הנכונה הייתה לסיים ולומר "כקרבן", ומאחר שלא סיים כך, נחשב הדבר ליד של נדר.
"מנודה אני לך":
אמירה זו ניתנת להתפרש בשני אופנים: מלשון ריחוק והרחקה, "הריני מרחיק את עצמי ממך", שהיא כאמור צורה של יד של נדר; או מלשון נידוי, כלומר צורת החרמה שבית דין נוקט בה, שאין לה כל שייכות לנדר ואין באמירתה משמעות בהקשר זה. ומאחר שאין ודאות בכוונת הדברים, "רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר" - היה מצמיד שפתיו מתוך אי-ודאות, ומחמיר לומר שהדבר אסור.
נדר מול נדבה:
החלק הבא של המשנה מבחין בין שני סוגי אנשים ובין שני סוגי ביטוי. עצם הרעיון של עשיית נדר אינו נראה בעיני חז"ל, ולפיכך יהודי כשר לא ירצה לעשות נדר, אף שביכולתו לעשות נדבה. ומה ההבדל ביניהם? בקרבן, הרוצה להביא בהמה לקרבן ועושה זאת בדרך של נדר, כלומר בהתחייבות מילולית שהוא עתיד להביא קרבן, נמצא במצב מסוכן, שכן אם לא יקיים את התחייבותו יהיה אשם בחטא חמור. משום כך אין עשיית נדר נחשבת רעיון טוב, ויהודי כשר אינו נוהג כן; ואילו מי שהמשנה מכנה אותו רשע - מונח חמור, אך זו לשון המשנה והגמרא - יהיה חסר זהירות דיו כדי לעשות נדר.
נדבה, לעומת זאת, פירושה שהאדם נוטל בהמה בלא כל התחייבות מילולית, מביאה לבית המקדש, ושם עושה אותה קרבן. אין הוא מקבל דבר על עצמו, אלא רק מצהיר שבהמה זו עומדת להיות קרבן. דרך זו בטוחה יותר, והיא הדרך שיהודי כשר נוקט בה. ומאחר שכך, המונח "כשרים" מתקשר לנדבה.
"כנדרי רשעים":
המשנה מיישמת עתה את המונחים נדר ונדבה, האחד על רשעים והאחר על כשרים, כדי ליצור התחייבויות שונות. האומר "כנדרי רשעים", כלומר כדרך שהרשעים נודרים, "נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה" - לשון זו מועילה בשלושתם:
נזירות: נזיר עובר לפניו והוא אומר "הריני כנדרי רשעים" - מאחר שהדבר נאמר כשנזיר עובר לפניו, נחשב הדבר לקבלת נזירות, שכן הנדר הוא דבר שהרשעים עושים, ואמירה זו מורה על רצונו להיות נזיר.
קרבן: בהמה שלו עומדת שם, והוא אומר "כנדרי רשעים עלי", כדרך שהרשעים נודרים כך אקבל עלי - הרי זה נדר להביא קרבן.
שבועה: כיכר לחם מונחת שם, והוא אומר "כנדרי רשעים שלא אוכל ממנה" - הרי זו שבועה, והוא מחייב בה את עצמו.
ראוי להבהיר את ההבדל: הנדר אוסר את החפץ, ואילו השבועה היא איסור שאדם מטיל על עצמו שלא לעשות מעשה. נמצא שהביטוי "נדרי רשעים" משמש ביטוי מועיל לקבלת נזירות, לעשיית חפץ לקרבן, ולעשיית שבועה שלא לעשות דבר מה.
"כנדרי כשרים" ו"כנדבות כשרים":
האומר "כנדרי כשרים", שנקט אמנם לשון "נדרי" אך צירף אליה את הכשרים ולא את הרשעים - "לא אמר כלום", ואין דבריו חלים, שהרי הכשרים אינם עושים נדרים אלא נדבות.
אך המצרף את הכשרים לנדבה, ואומר "כנדבות כשרים":
בנזירות: אם אמר שיהא נזיר כנדבות כשרים - הרי זה ביטוי מועיל לקבלת נזירות על עצמו, שכן לעיתים אף יהודים כשרים מקבלים נזירות בדרך מיוחדת ובנסיבות מיוחדות.
בקרבן: אף כאן חלה התחייבות מסוג נדבה, כזו שהכשרים עושים, ולפיכך מועילה אמירתו לעשות את הבהמה קרבן.
בשבועה: אין הדבר מועיל ואין באמירתו תוקף, שכן הכשרים אינם נשבעים בשום מצב, ולפיכך אין "כנדבות כשרים" ביטוי מועיל לשבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני המושגים הפותחים את מסכת נדרים - הידות והכינויים - שדינם כנדר עצמו, וכן בחרמים, בשבועות ובנזירות. עמדנו על דוגמאות הידות: "מודרני ממך", "מופרשני ממך" ו"מרוחקני ממך" בצירוף "שאיני אוכלך" או "שאיני טועמך"; על ספקו של רבי עקיבא באומר "מנודה אני לך", שהיה חוכך בו להחמיר; ועל ההבחנה שבין נדר, שדרך הרשעים בו, לבין נדבה, שדרך הכשרים בה - ומכאן שהאומר "כנדרי רשעים" נדר בנזיר, בקרבן ובשבועה, האומר "כנדרי כשרים" לא אמר כלום, והאומר "כנדבות כשרים" מועילה אמירתו בנזירות ובקרבן אך לא בשבועה.