נדרים, פרק ז', משנה ב'. המשנה שלפנינו עוסקת בנודר מן הדגן ומן התבואה, ובשאלה אילו מינים נכללים בכל אחד מן הלשונות הללו.
"הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר":
הנודר מן הדגן, שנתרגם כאן כתבואה, נאסר אף בפול המצרי היבש. במשנה הקודמת עמדנו על ההבדל שבין פול מצרי לח, הנחשב כירק, לבין פול מצרי יבש שאינו נחשב כירק; ומשנתנו מלמדת כי הפול המצרי היבש כלול בלשון "דגן". זו שיטתו של רבי מאיר, הסובר שלשון דגן כוללת כל דבר שעושים ממנו כרי (ערימה).
"וחכמים אומרים: אינו אסור אלא בחמשת המינים":
לדעת חכמים, הנודר מן הדגן אינו נאסר בכל דבר שעושים ממנו כרי, אלא בחמשת מיני הדגן בלבד. אלו המינים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, שעושים מהם לחם, ושמברכים עליהם "המוציא" או "בורא מיני מזונות". ואלו הם:
חיטה.
שעורה.
שיבולת שועל.
שיפון.
כוסמין.
"רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים":
זוהי שיטתו של רבי מאיר, שהוא התנא קמא של המשנה. ניתן היה לחשוב כי לשון "תבואה" רחבה מלשון "דגן", אך רבי מאיר קובע להיפך: לשון "תבואה" מצומצמת יותר, והיא ספציפית לחמשת המינים בלבד.
"אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק":
כפי שנקבע ברישא, הנודר מן הדגן נאסר בכל דבר שעושים ממנו ערימה, ובכלל זה כל מיני הקטניות ומיני השעועית וכיוצא בהם. אולם פירות האילן והירקות מותרים לו, ואף שהם נקראים תבואת השדה - יבול השדה - אינם נכללים בלשון "דגן".
לסיכום: נחלקו במשנה בהיקפם של שני הלשונות. לדעת חכמים, הנודר מן הדגן אינו נאסר אלא בחמשת המינים. לדעת רבי מאיר, לשון "תבואה" מצומצמת לחמשת המינים בלבד, ואילו לשון "דגן" רחבה יותר וכוללת כל דבר שעושים ממנו כרי - ובכלל זה הפול המצרי היבש והקטניות - אך אינה כוללת את פירות האילן ואת הירקות.