משנה זו עוסקת בשותפים המחזיקים יחד בנכסי מקרקעין, אשר נדרו זה מזה הנאה. השאלה הנדונה היא כיצד עליהם לנהוג בנכס שבבעלותם המשותפת.
לשון המשנה ומחלוקת התנאים:
"שותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר" - שני שותפים שנדרו שלא ייהנו זה מזה, אסורים להיכנס לחצר המשותפת להם, שכן מחציתה של החצר שייכת לאדם שנאסרה עליהם הנאה ממנו.
רבי אליעזר בן יעקב חולק על תנא קמא ואומר: "זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו" - כל אחד מהם נכנס למקומו שלו, ואין הוא נכנס לרשות חברו.
יסוד המחלוקת - דין 'ברירה':
מושג הברירה עוסק במצב שבו שני אנשים שותפים בדבר אחד, וקבוע שזה בעליו של החצי וזה בעליו של החצי, אך אין הגדרה איזה חצי שייך לכל אחד מהם; החלוקה נעשית בחלוקת הזמנים - כאשר זה משתמש, הדבר שלו, וכאשר זה משתמש, הדבר שלו. השאלה היא האם אומרים ברירה, דהיינו האם הוברר הדבר למפרע:
אם אומרים ברירה - כדעת רבי אליעזר בן יעקב: בשעה שאחד מהם נכנס לחצר, מתברר למפרע שנכנס לחצר שלו ולא לזו של חברו, וכאשר חברו נכנס - נכנס הוא לחצר שלו. כך היא צורת השותפות מעיקרה: לכל אחד מן השותפים יש זמן המשויך לו.
אם אין אומרים ברירה - כדעת תנא קמא: בכל כניסה וכניסה נכנס האדם גם לחלקו של חברו, שהרי כל חלק וחלק בחצר חציו שייך לחברו, ונמצא שהוא נהנה ממנו.
מה אסור לדברי הכול:
ממשיכה המשנה: "ושניהם אסורין להעמיד שם ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים" - בזה מודים הכול, ששותפים שנדרו זה מזה אסורים להעמיד בחצר ריחיים לטחינת תבואה, תנור, או לגדל בה תרנגולים. הטעם לכך: אלו פעולות בחצר שהשותף רשאי להקפיד עליהן ולעכב את חברו מלעשותן. אין זה דבר המובן מאליו שמעצם הגדרת השותפות חייב הוא להתיר, אלא הרשות בידו להתיר או שלא להתיר; ומשעה שהוא מתיר, נמצא שהוא מהנה את חברו.
כאשר רק אחד מהם נדר:
עד כה עסקה המשנה במקרה שבו כל אחד מן השותפים אסור בהנאה מחברו. כעת דנה המשנה במקרה שבו רק אחד מהם נדר שלא ייהנה: לדעת תנא קמא אין הנודר יכול להיכנס לחצר, שהרי הוא נכנס גם לחלקו של חברו. ואילו רבי אליעזר בן יעקב נוקט אף כאן בשיטתו, שיכול הוא לומר לחברו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.
אלא שכופין את הנודר למכור את חלקו לחברו. הטעם לכך: לשיטת תנא קמא, שהנודר אסור להיכנס לחצר, קיים חשש שכאשר יראה את חברו נכנס ירצה אף הוא להיכנס, ויבוא לידי עבירה על נדרו. לפיכך מחייבים אותו למכור את חלקו.
ואולם אם חברו הוא שאסר עליו את ההנאה בנדר, אין כופין אותו למכור את חלקו. שאם לא כן, כל הרוצה לכפות על שותפו למכור לו את חלקו יידור שאסור לשותפו ליהנות ממנו, ויכפה בכך את המכירה. הכפייה נוהגת אפוא רק כאשר האסור בהנאה הוא זה שנדר, ומאחר שהביא זאת על עצמו - עליו למכור את חלקו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין השותפים שנדרו הנאה זה מזה: לדעת תנא קמא אסורים הם להיכנס לחצר המשותפת, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב כל אחד נכנס לתוך שלו - ומחלוקתם תלויה בשאלת הברירה. עוד למדנו כי לדברי הכול אסורים שניהם להעמיד בחצר ריחיים ותנור ולגדל בה תרנגולים, מפני שהיתר זה כשלעצמו הנאה היא. ולבסוף עמדנו על הדין שכאשר אחד מהם נדר בלבד - כופין את הנודר למכור את חלקו, אך כאשר חברו הוא שאסרו - אין כופין, שלא יהא כל אדם כופה על שותפו למכור לו את חלקו על ידי נדר.