לפנינו משנה א' בפרק ד' במסכת כתובות. המשנה פותחת: "אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל" - אין הבדל בין מי שנאסר עליו ליהנות מחברו כלל, לבין מי שנדר שלא ייהנה ממאכלו של חברו בלבד, "אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש".
שני ההבדלים שבין מודר הנאה למודר מאכל:
"דריסת הרגל" - המודר הנאה אינו רשאי אף לדרוך ולעבור בשדהו או ברכושו של חברו, שהרי אין הוא יכול ליהנות ממנו כלל. אך מי שנדר שלא ייהנה ממאכלו בלבד, המעבר ברכוש חברו אינו נכלל בנדרו.
"כלים שאין עושין בהן אוכל נפש" - שאילת כלים שאינם משמשים להכנת אוכל אסורה על המודר הנאה, ואילו מי שנדר שלא ייהנה הנאת מאכל בלבד, אין כלים אלו בכלל איסורו.
"המודר מאכל מחברו לא ישאילנו":
מי שנדר שלא ייהנה ממאכלו של חברו, אין הוא רשאי לשאול ממנו:
נפה.
כברה - כלי הדומה לנפה.
ריחיים - אבן ריחיים או מטחנה.
תנור.
כל אלה כלים המשמשים להכנת אוכל, ולפיכך מי שאסור עליו ליהנות ממאכלו של חברו אינו רשאי להשתמש בהם.
"אבל משאיל לו חלוק":
לעומת זאת, מותר להשאיל למי שנאסרה עליו הנאת מאכל את החפצים הבאים:
חלוק - כותונת.
טבעת.
טלית.
נזמים - עגילים.
"וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש" - כל חפץ שאינו משמש להכנת אוכל.
יוצא מן הכלל - מקום שמשכירין כיוצא בהן:
אף בחפצים אלו עשויה להתעורר בעיה: במקום שנהוג להשכיר כלים כגון אלו בתשלום, אסורה שאילתם אף ממי שנדר שלא ייהנה ממאכל בלבד. הטעם לכך: הכסף שהיה השואל נדרש להוציא עבור שכירתם נחסך לו עתה, וכסף חסוך זה עשוי לשמש לקניית מאכל. נמצא שאף שההנאה עקיפה היא, סופה שהיא נחשבת הנאת מאכל, ולפיכך היא אסורה.
הפעם היחידה שבה רשאי המודר לשאול חפצים שאינם קשורים לאוכל היא כאשר אין בהם אף טובת הנאה כספית, שכן כל טובת הנאה כספית עשויה להתגלגל ולהפוך לטובת הנאה של אוכל.