נדרים פרק ג' משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי ארבעה סוגי נדרים אינם חלים והרי הם מותרים: אף שנראה כי האדם נודר, אין הנדר חל כלל. כעת נעמיק בשניים מהם - נדרי הבאי ונדרי שגגות - ונגיע ממילא למחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין נדר שהותר מקצתו.
נדרי הבאי - נדרים מוגזמים:
השני מבין הארבעה הוא נדרי הבאי, נדרים הנאמרים בלשון הגזמה. המשנה מביאה שתי דוגמאות:
"קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים" - האדם עושה קונם ואוסר עליו חפץ פלוני אם לא ראה בדרך זו אנשים כמניין יוצאי מצרים, שש מאות אלף איש. אין זו אלא הגזמה גמורה.
"אם לא ראיתי נחש כקורה של בית הבד" - האדם אוסר עליו דבר מסוים אם לא ראה נחש הדומה לקורה שמשתמשים בה בבית הבד, פריט גדול במיוחד. הגמרא מסבירה כי נחשים בגודל כזה אכן קיימים, ועל כן הכוונה היא לנחש הדומה בצורתו ובקווי המתאר שלו לקורת בית הבד - מציאות שאינה קיימת. נמצא שהאדם מגזים בלבד, ואין בכוונתו שיחול הנדר.
נדרי שגגות - נדר שנעשה בטעות:
הקטגוריה הבאה שהותרה היא נדרי שגגות, נדר שנעשה מתוך טעות בעובדות. המשנה מביאה מקרים אחדים:
"אם אכלתי ואם שתיתי" - האדם אוסר עליו דבר מסוים אם אכל או שתה בשעה פלונית, והוא סבור שלא אכל ולא שתה. לאחר שנדר נזכר כי באותה שעה אכן אכל או שתה. מאחר שלא רצה שהנדר יחול אלא מתוך הנחתו שלא אכל ולא שתה, אין הנדר חל.
"קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, שהכתה את בני" - האדם נודר כנגד אשתו שלא תיהנה מנכסיו, משום שגנבה את ארנקו ומשום שהכתה את בנו. "ונודע שלא הכתהו ונודע שלא גנבתו" - לאחר מכן מתברר לו כי לא הכתה את בנו ולא גנבה את כיסו. הנדר נעשה בטעות ואינו חל, שכן מעולם לא התכוון שיחול אלא אם כן העובדות נכונות, והרי אינן נכונות.
"ראה אנשים אוכלים תאנים":
מקרה נוסף: אדם רואה קבוצת אנשים אוכלים תאנים, "ואמר הרי עליהם קרבן" - הם ונכסיהם יהיו אסורים עליו כקרבן. "ונמצאו אביו ואחיו" - ולאחר מכן מתברר לו כי בין אותה קבוצה נמצאים אביו ואחיו, "והיו עמהן אחרים" - ועמהם אנשים נוספים. ברור מן הנסיבות שלא היה בכוונתו לכלול את קרוביו בנדר.
בית שמאי אומרים: "הן מותרין ושאר בני אדם אסורין" - אביו ואחיו מותרים, שכן מעולם לא התכוון לכלול אותם; אך שאר האנשים נשארים אסורים.
בית הלל אומרים: "אלו ואלו מותרין" - שתי הקבוצות מותרות והנדר אינו חל כלל.
טעמם של בית הלל: "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". כאשר אדם נודר, כוונתו שהנדר יחול במלואו, ואין הוא מתכוון שיחול למחצה. משנתברר שאין הנדר צריך לחול על חלק מן הקבוצה, שוב אינו חל על אף אחד מבני הקבוצה.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על שתיים מארבע הקטגוריות של נדרים שאינם חלים: נדרי הבאי, שנאמרו בלשון הגזמה ואין כוונת הנודר שיחולו; ונדרי שגגות, שנעשו מתוך טעות בעובדות ומשהתבררה הטעות בטל יסודם. מן המקרה של האוכלים תאנים למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואת הכלל שנקטו בית הלל - "נדר שהותר מקצתו הותר כולו".