נדרים, פרק ג', משנה א'. המשנה פותחת ואומרת: "ארבעה נדרים התירו חכמים" - ארבעה סוגי נדרים שקבעו חכמים כי הם מותרים. הכוונה היא שהנדר אינו חל כלל, או שאין כוונת הנודר בשעת אמירתו שיחול.
ארבעת הנדרים הם:
נדרי זירוזין - נדרים הבאים לזרז אדם אחר.
נדרי הבאי - נדרים שנאמרו בלשון של הפרזה.
נדרי שגגות - נדרים שאדם נודר בשוגג.
נדרי אונסים - נדרים שנעשו בעל כורחו.
נבאר עתה במדויק את כוונת המשנה בכל אחד מהם.
נדרי זירוזין כיצד:
המשנה מציגה מקרה של מוכר חפץ לחברו. המוכר אומר: "קונם שאיני פוחת לך מן הסלע" - הריני נודר נדר, ו'קונם' הוא כינוי ושם חלופי לקורבן, שהחפץ יהיה אסור כקורבן, ואיני מוכן לקבל עבורו מחיר הפחות מסלע. והלוקח משיב: "קונם שאיני מוסיף לך על השקל" - הריני נודר שלא אוסיף על המחיר יותר משקל, מחצית מן הסכום שנקבת.
לצורך הבנת המקרה יש לדעת את יחסי המטבעות: כל סלע מורכב משני שקלים, ומארבעה דינרים. בכל שקל שני דינרים, ובסלע ארבעה דינרים. נמצא שהמוכר אומר שלא ירד מסלע, שהוא ארבעה דינרים, והקונה אומר שלא ישלם יותר משקל, שהוא שני דינרים.
ואולם שניהם חפצים באמת בשלושה דינרים, ומלכתחילה זו כוונתם - להתפשר על מחיר של שלושה דינרים. מאחר שלא הייתה כאן כוונה לנדר תקף, רשאים הם להתפשר על שלושה, ואין הם עוברים על נדרם, אף שלכאורה נראה כאילו כל אחד מהם נדר שלא לסטות מן המחיר שנקב.
רבי אליעזר בן יעקב מוסיף דוגמה נוספת של נדרי זירוזין: מי שרוצה לזרז את חברו שיאכל אצלו בביתו, ואומר לו שכל נכסיו יהיו אסורים עליו אם לא יאכל אצלו - אף זו דוגמה של נדרי זירוזין.
המשך המשנה - הכרזת ביטול הנדרים:
המשנה ממשיכה בדבר שנראה לכאורה כאילו אין לו קשר לנאמר קודם, וכך אכן הוא. הגמרא מבארת זאת כרעיון חדש לגמרי. המשנה נוקטת בלשון "אומר" - כל נדר שיידור בעתיד יהיה בטל וחסר משמעות, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. הגמרא מסבירה כי חסרות כאן מילים, וזהו מה שנקרא 'חסורי מחסרא'. נוסח המשנה צריך להיות: מי שאינו רוצה שיחול אף אחד מנדריו במשך כל השנה - וכיוון שהמשנה עוסקת בנדרים שאינם חלים, נשנה דין זה כאן - עליו לקום בראש השנה ולומר, וכאן מתחילות מילות המשנה: "כל נדר שאני עתיד לידור בעתיד יהיה בטל", ובלבד שיהא זכור את התנאי שהתנה בשעה שהוא נודר.
הר"ן כותב שזהו למעשה המקור לאמירת 'כל נדרי' ביום הכיפורים. ואף שהמשנה נקטה שיש לקום בראש השנה ולהכריז הכרזה זו, האמת היא שניתן לאומרה בכל זמן, אלא שנהגו לעשות זאת בתחילת השנה, שכן האדם מבקש שכל נדרי השנה כולה לא יחולו. זוהי דרך להבטיח שנדריו העתידיים לא יחולו.
"ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר":
בגמרא מצינו שתי דעות בהבנת התנאי: האם כוונת המשנה שהתנאי מועיל בתנאי שהוא זוכר בשעת הנדר, או דווקא שאינו זוכר שהתנה תנאי כזה?
אביי - בהכרח שהכוונה היא בתנאי שאינו זוכר בשעה שהוא נודר שהתנה תנאי, שכן אם היה זוכר את התנאי ואף על פי כן נדר, הרי הוא מבקש לבטל את התנאי. לפיכך הכוונה: ובלבד שאינו זוכר.
רבא - ניתן לומר שהכוונה היא שהוא זוכר בשעת הנדר שהתנה תנאי כזה. ואולם אין הוא זוכר במדויק על אילו סוגי נדרים התכוון שיחול התנאי, ולפיכך נשאר בדעתו כל מה שהיה בדעתו אז - שרצונו שאותו תנאי יעמוד בתוקפו, ושנדריו לא יחולו בעתיד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבעת הנדרים שהתירו חכמים - זירוזין, הבאי, שגגות ואונסים; עמדנו על נדרי זירוזין שבמקח וממכר, שבהם כוונת שני הצדדים מלכתחילה להתפשר, ועל תוספתו של רבי אליעזר בן יעקב; וכן על הכרזת ביטול הנדרים בראש השנה שהיא מקור ל'כל נדרי', ועל מחלוקת אביי ורבא בהבנת התנאי "ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר".