נדרים, פרק ב', משנה א'. משנה זו נסבה על שני עקרונות יסוד בדיני נדרים:
דבר הנדור לעומת דבר האסור: נדר חל כאשר האדם תולה את איסורו בדבר שהוא עצמו אסרו על עצמו באמירתו, כגון קרבן, שאדם מקדישו ואוסרו עליו. זהו "דבר הנדור" - דבר הנאסר מכוח נדר ואמירה. לעומת זאת, אם תלה את האיסור בדבר שהתורה אסרתו, כגון חתיכת חזיר, אין זה נדר חל, שכן אין זה דבר שהוא אסר אלא דבר שנאסר מלכתחילה.
הנדר חל על חפץ ולא על פעולה: הנדר אוסר חפץ, ואילו פעולה אינה נאסרת אלא בשבועה. לפיכך האומר לשון נדר על מעשה, אין נדרו חל.
"ואלו מותרין" - נדרים שאינם חלים:
המשנה מונה אמירות שאין בהן כדי ליצור איסור, מפני שנתלו בדבר האסור מן התורה:
"חולין שאוכל לך" - האומר שמה שיאכל משל חברו ייחשב כחולין. החולין אינם אסורים כלל, ואין כאן נדר.
"כבשר החזיר" - התולה את האיסור בבשר חזיר, שהוא דבר האסור מן התורה ולא דבר שהוא עצמו אסרו.
"כעבודה זרה" - עבודת אלילים, שאף היא נאסרה מן התורה.
"כעורות לבובין" - חתיכת עור עגולה שנוצרה בהוצאת הלב מבהמה שהוקרבה לעבודה זרה. לעור זה מעמד של תקרובת עבודה זרה, והוא אסור מאליו.
"כנבלות" - אף בהמה כשרה שמתה ולא נשחטה כדין.
"כטרפות" - בהמה שנמצא בה פגם פנימי העתיד להמיתה, כגון סירכה בריאה.
"כשקצים כרמשים" - שרצים ורמשים האסורים באכילה.
"כחלת אהרן וכתרומתו" - החלה הניטלת מן העיסה והתרומה הניתנת לכהנים. אף שהפרשתן נעשית בידי האדם עצמו, איסורן בא מן התורה ולא מכוח נדר.
האומר לאשתו "הרי את עלי כאימא":
אף נדר זה אינו חל, שכן אימו אסורה עליו מן התורה ולא מחמת איסור שהוא יצר. ואולם, כדי שלא ירגיל אדם את עצמו לנדור נדרים כלפי אשתו, קבעו חכמים "פותחין לו פתח ממקום אחר".
'פתח' הוא אחת הדרכים להתרת נדר: שואלים את הנודר, אילו היה יודע פרט פלוני בשעת נדרו, האם היה נודר. משהוא משיב שלעולם לא היה נודר, נחשב הדבר פתח, ועל פיו מתיר לו חכם או בית דין את נדרו. אף שמעיקר הדין הנדר בטל מאליו, מעלים לפניו סיבה אחרת להתרה - דבר שלא ידע עליו בשעת הנדר - "שלא יהו קלי ראש בנדרים", שלא יזלזל בנדרים מסוג זה.
נדר החל על פעולה:
כאן חוזרת המשנה אל העיקרון השני, ומונה אמירות שבהן נאסרת פעולה בלשון נדר:
"קונם שאיני ישן" - שלא יישן.
"שאיני מדבר" - שלא ידבר.
"שאיני מהלך" - שלא ילך.
"האומר לאשתו קונם שאיני משמשך" - שלא יקיים עמה יחסי אישות.
כל אלו מעשים הם, ולפיכך אין הנדר חל עליהם מן התורה. המשנה קובעת אמנם "הרי זה בלא יחל דברו", אך הגמרא מבארת שאין זה אלא מדרבנן: מן התורה אין איסור, שכן הנדר אוסר חפץ ולא פעולה, ומדרבנן אסור לו לישון, לדבר או ללכת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני כללים. הראשון - נדר חל רק כשהוא נתלה בדבר הנדור, כקרבן, ולא בדבר האסור מן התורה, ומכאן כל הדוגמאות שבמשנה שאין הנדר חל בהן. השני - הנדר אוסר חפץ ולא פעולה, ולכן "קונם שאיני ישן" וכיוצא בו אינו חל אלא מדרבנן. כן למדנו שאף בנדר בטל, כבאומר לאשתו "הרי את עלי כאימא", פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יהו קלי ראש בנדרים.