נזיר, פרק ב', משנה ט'. משנה זו עוסקת באדם שקיבל על עצמו שתי נזירויות - נזירות לעצמו ונזירות לכשייוולד לו בן - ובשאלת סדר הספירה ביניהן, הנקבע לפי הסדר שבו הזכיר אותן בנדרו.
המקרה הראשון - הזכיר תחילה את נזירות עצמו:
האומר "הריני נזיר וכשיהיה לי בן" - קיבל על עצמו נזירות סתם, שהיא שלושים יום, ובנוסף לה נזירות נוספת לכשייוולד לו בן. מאחר שהזכיר את נזירות עצמו תחילה, "התחיל מונה את שלו" - פותח ומונה את הנזירות הכללית שקיבל, זו שאינה תלויה בהולדת הבן.
"ואחר כך נולד לו בן" - נניח שבתום חמישה עשר יום לנזירותו יולדת אשתו בן, והדבר מתרחש באמצע הנזירות שהחל בה. באותה שעה "משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו" - מכיוון שנזירותו שלו קדמה בנדר, משלים הוא תחילה את שלושים ימי נזירותו, מגלח את ראשו ומביא את קרבנותיו, ורק לאחר מכן מתחיל למנות את נזירות בנו.
המקרה השני - הזכיר תחילה את נזירות הבן:
האומר "הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר" - הנדר הראשון שהוציא מפיו הוא נזירות לכשייוולד לו בן, ולאחריו קיבל על עצמו נזירות נוספת לעצמו, ושתיהן נזירות של שלושים יום. אף שנזירות הבן הוזכרה תחילה, בשעת הנדר עדיין אין לו בן - אפשר שאשתו טרם הרתה, ואפשר שהיא מעוברת ועומדת ללדת - ולפיכך "התחיל מונה את שלו": הוא פותח דווקא בנזירות שהזכיר שנייה, נזירות עצמו, ומצפה להולדת הבן.
"ואחר כך נולד לו בן" - בטרם השלים את שלושים ימי נזירותו יולדת אשתו בן. מאחר שנזירות הבן קדמה בנדר, "מניח את שלו ומונה את של בנו" - עליו להניח את הנזירות שהתחיל בה ולמנות את נזירות בנו, שהיא הנדר הראשון שנדר, ורק לאחר מכן "ואחר כך משלים את שלו" - משלים את נזירותו שלו.
מתי מגלח ומביא את קרבנותיו?
אין הוא מגלח ומביא קרבנות בתום נזירות בנו, שהרי הוא עומד עדיין באמצע הנזירות שהתחיל בה. לפיכך ממתין עד שישלים את נזירותו המקורית, אותה הזכיר שנייה: היה חמישה עשר יום בנזירותו, נולד בנו, מנה שלושים יום לנזירות הבן, השלים את חמישה עשר הימים הנותרים, ורק אז מגלח ומביא שני סדרי קרבנות.
טעם הדבר: אילו בא לגלח על נזירות בנו, לא נותרו לו אלא חמישה עשר יום, ואין גילוח אלא בגידול שער של שלושים יום לפחות.
כאשר נזירותו שלו ארוכה משלושים יום:
שונה הדבר כאשר נזירות הבן היא שלושים יום, ואילו הנזירות שהתחיל בה הייתה, למשל, מאה יום. אם לאחר חמישה עשר יום יולדת אשתו והוא מונה את נזירות הבן, יכול הוא לגלח בתום שלושים ימי נזירות בנו, שכן נותרו לו עוד שמונים וחמישה יום ויהיה בהם גידול שער של שלושים יום. נמצא שמגלח תחילה על נזירות בנו, ואחר כך מגלח על הנזירות שהתחיל בה בתחילה.
שיטת הרמב"ם:
הרמב"ם סובר שאף בתרחיש שבו שתי הנזירויות הן של שלושים יום - נזירות בנו שלושים יום ונזירותו שלו שלושים יום - מגלח ומביא קרבנות בתום נזירות בנו. שכן אם לאחר חמישה עשר יום מנזירותו נולד בנו והוא מנה את שלושים ימי נזירות הבן, אף שנותרו לו רק חמישה עשר יום, יאריך את נזירותו עד שיהיה גידול שער של שלושים יום מתום נזירות בנו, ואז יגלח.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סדר מניין שתי הנזירויות נקבע לפי סדר הזכרתן בנדר: הזכיר את נזירות עצמו תחילה - משלים אותה ואחר כך מונה את של בנו; הזכיר את נזירות הבן תחילה - מניח את נזירותו שהתחיל בה, מונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו. עוד עמדנו על שאלת מועד הגילוח והקרבנות, התלויה בגידול שער של שלושים יום, ועל שיטת הרמב"ם שאף בשתי נזירויות של שלושים יום מגלח בתום נזירות בנו על ידי הארכת נזירותו.