נזיר, פרק ב, משנה י. בהמשך לנידון במשנה הקודמת, אף כאן עוסקת המשנה במי שקיבל על עצמו שני נדרי נזירות, ובשאלה כיצד יש למנותם זה לאחר זה.
המקרה:
אדם קיבל על עצמו נזירות שתחול כאשר יהיה לו בן - נזירות של שלושים יום - ובנוסף קיבל על עצמו נזירות של מאה יום. כמו במשנה הקודמת, הוא מתחיל למנות תחילה את נזירות המאה יום שלו, בטרם ילדה אשתו, ובאמצע מאה הימים היא יולדת בן.
נולד הבן עד שבעים יום:
אם ילדה את הבן קודם שעברו שבעים יום ממאה ימי נזירותו - "לא הפסיד כלום", שהרי נותרו לו עוד שלושים יום לפחות. כיצד ינהג? מפסיק את מנייתו ומונה שלושים יום לנזירות בנו, מגלח את ראשו ומביא את קרבנותיו, ולאחר מכן משלים את הנותר. למשל: נולד לו הבן ביום השישים לנזירות המאה - מונה שלושים יום עבור בנו, מגלח ומביא קרבנות, ונותרו לו ארבעים יום להשלמת נזירותו. אין כאן הפסד כלל, שהרי בכל מקרה היה עליו להמתין עוד ארבעים יום.
נולד הבן לאחר שבעים יום:
אולם אם ילדה לאחר שעברו שבעים יום מן הנזירות הראשונה - למשל ביום השמונים, כך שנותרו לו עשרים יום בלבד - אין הוא יכול לגלח, משום "שאין תגלחת פחות משלושים יום", כלומר שדרוש גידול שער של שלושים יום. לפיכך הימים שמנה לאחר השבעים אינם מועילים לו והוא סותר אותם: את עשרת הימים שמנה לאחר השבעים יצטרך למנות מחדש, שכן דרושים לו שלושים יום שלמים.
לסיכום: מי שקיבל על עצמו נזירות בנו ונזירות מאה יום לעצמו, והחל למנות את נזירותו שלו - אם נולד הבן עד יום השבעים, אינו מפסיד דבר, שכן שלושים ימי נזירות הבן נכללים בתוך הימים שנותרו לו; ואם נולד לאחר השבעים, סותר את הימים שמנה מעבר לשבעים ומונה אותם מחדש, מפני שאין תגלחת בפחות משלושים יום.