במשנה הקודמת עסקנו בקרבנות שאדם מביא בהשלמת נזירותו. משנה ח' בפרק ו' במסכת נזיר ממשיכה ועוסקת במקרה שבו הביא הנזיר שלוש בהמות לקרבנות נזירותו ולא פירש איזו בהמה מיועדת לאיזה קרבן.
שלוש הבהמות ושלושת הקרבנות:
שלושת קרבנות הנזיר - חטאת, עולה ושלמים - באים משלושה מינים שונים של בהמות, ומעצם הגדרתן ניתן לדעת מתוך הסתכלות בהן איזו מהן מיועדת לאיזה קרבן:
חטאת - כבשה בת שנתה, ובהכרח נקבה.
עולה - כבש זכר בן שנתו.
שלמים - איל, שהוא זכר בוגר.
לפיכך, הבהמה המתאימה לחטאת - הכבשה בת שנתה - תובא לחטאת; המתאימה לעולה - הזכר בן שנתו - יובא לעולה; והמתאימה לשלמים - האיל - יובא לשלמים. בדרך כלל, המביא קרבן נדרש לזהות ולייעד את הבהמה למטרתה ולקרבן המסוים, אך כאן אין הדבר נחוץ, שכן כברירת מחדל כל בהמה נקבעת לקרבן המתאים לה.
שריפת השיער תחת הסיר:
המשנה מתארת את התהליך שבו נוטל הנזיר את השיער שגילח מראשו ושולח אותו להישרף תחת הסיר שבו מבשלים את איל השלמים, כמתואר בפרשה בתורה. אף אם גילח את ראשו מחוץ לבית המקדש, ב'מדינה' - כלומר בירושלים - עדיין שולח את השיער להישרף תחת השלמים.
מתי נוהג דין זה? בסיום נזירות בטהרה, כאשר לא נטמא הנזיר. אך נזיר שנטמא וצריך לגלח את ראשו אינו שולח את שערו להישרף תחת אש הקרבן; דין זה נאמר בנזיר טהור בלבד.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר חולק וסובר כי כל נזיר שצריך לגלח את ראשו שולח את שערו להישרף תחת סיר הקרבן, ואין נפקא מינה אם עשה את הגילוח במקדש או בירושלים. בנזיר טהור הדבר מפורש בפסוק, שהוא שולח את השיער תחת סיר השלמים; ובנזיר טמא שולח את השיער תחת סיר האשם.
היוצא מן הכלל היחיד לשיטת רבי מאיר הוא כאשר מצטרפים שני התנאים יחד: נזיר טמא שגילח ב'מדינה', מחוץ לבית המקדש - שאז אינו שולח את שערו. אך אם גילח בבית המקדש, אף נזיר טמא שורף את שערו תחת הסיר, תחת סיר קרבן האשם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שלוש הבהמות של קרבנות הנזיר נקבעות מאליהן לקרבנותיהן לפי מינן, ללא צורך בייעוד מפורש; וכן את דין שילוח השיער להישרף תחת סיר השלמים, הנוהג בנזיר טהור אף כשגילח בירושלים. רבי מאיר מרחיב את הדין לכל נזיר, ובנזיר טמא - תחת סיר האשם, ומוציא מן הכלל רק נזיר טמא שגילח מחוץ לבית המקדש.