נזיר פרק ו', משנה ז'. במשנה הקודמת עסקנו בתגלחת הטומאה - בתהליך שבו נעשה הנזיר טהור לאחר שנטמא. משנתנו באה ללמד את דין תגלחת הטהרה: כיצד מסיים הנזיר את נזירותו כשהיה טהור כל ימיו ולא נטמא כלל. אף סיום זה כרוך בתגלחת, בגילוח הראש.
שלושת הקרבנות:
הנזיר מביא שלוש בהמות, שלושה קרבנות שונים:
חטאת - כבשה נקבה, בת שנתה.
עולה - כבש זכר בתוך שנתו.
שלמים - איל, לקרבן השלמים.
על איזה קרבן מגלח?
"ושוחט את השלמים ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה" - לדעת רבי יהודה, לאחר שחיטת השלמים עושה הנזיר את התגלחת.
"רבי אלעזר אומר: לא יגלח אלא על החטאת" - רבי אלעזר חולק וסובר שהתגלחת נעשית על קרבן החטאת, לאחר שחיטתה, "שחטאת קודמת בכל מקום" - לפי שהחטאת קודמת תמיד, והיא זו שעליה מגלח.
"ואם גילח על אחד משלשתן - יצא" - בדיעבד, אם גילח את ראשו לאחר הבאת אחד משלושת הקרבנות, יצא ידי חובת התגלחת לדברי הכול. אף שלדעה אחת התגלחת על השלמים ולדעה שנייה על החטאת, בדיעבד די בכל אחד מן הקרבנות, ומשהביא אחד מהם - כשרה תגלחתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר תגלחת הטהרה: הנזיר מביא שלושה קרבנות - חטאת, עולה ושלמים; לדעת רבי יהודה מגלח על השלמים, ולדעת רבי אלעזר על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום. ובדיעבד, אם גילח על אחד משלושת הקרבנות - יצא.