נזיר, פרק שני, משנה שביעית. במשנה זו נעמוד על החילוק שבין אדם שתלה את נזירותו בהולדת "בן" לבין מי שתלה אותה בהולדת "ולד", ועל חידושה של הגמרא בשני חלקי המשנה.
לשון המשנה - התולה נזירותו בבן:
"הריני נזיר כשיהיה לי בן" - האדם מקבל על עצמו נזירות בתנאי שייוולד לו בן. ומה דינו למעשה?
נולד לו בן - התנאי שהתנה התקיים, ולפיכך "הרי זה נזיר".
"נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס" - "אין הוא נזיר". טומטום הוא מי שאין מינו ידוע מפני שאבריו מכוסים, ואנדרוגינוס הוא מי שיש בו שני האברים. בכל אלו אינו נזיר, משום שבלשון בני אדם הרגילה האומר "בן" מתכוון לזכר - לא לנקבה, ולא למי שאין ברור שהוא זכר.
התולה נזירותו בולד:
כאן לא נקט בלשון "בן" אלא בלשון "ולד" - הן באומרו "כשיהיה ולד" והן באומרו "כשיהיה לי ולד". בכגון זה, "אפילו נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס - הרי הוא נזיר", שכן "ולד" הוא מונח מכליל יותר, הכולל זכר, נקבה, ואף מי שמינו אינו מוגדר.
חידושה של הגמרא:
הגמרא מבארת מהו החידוש בכל אחד משני חלקי המשנה:
ברישא: אין לפרש את המילה "בן" מלשון בניין ובנייה - כאילו כוונתו: כל עוד אני נבנה על ידי ילד, ללא קשר למינו. באה המשנה ולימדה שאין להבין כך, אלא "בן" כפשוטו - בן ממש, זכר.
בסיפא: ההיפך הוא הנכון. היה מקום לפרש את "ולד" כמכוון דווקא לסוג המשמעותי שבוולדות, זה שאדם אומר עליו "בני". באה המשנה ולימדה שלא כך, אלא "ולד" פירושו כל סוג של ילד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי התולה את נזירותו בלשון "בן" אינו נזיר אלא בהולדת זכר, ואילו התולה אותה בלשון "ולד" נזיר אף בבת, בטומטום ובאנדרוגינוס. חידושה של הגמרא הוא שאין לדרוש את "בן" מלשון בניין להרחיבו, ואין לצמצם את "ולד" לוולד המשמעותי בלבד - אלא כל אחד מהם נדרש כפי לשון בני אדם.