נזיר פרק ב', משנה ו'. המשנה שלפנינו דנה בנושא הדומה לזה שעסקנו בו בעבר: האם הצהרתו הראשונית של האדם היא הקובעת, או שאף דבריו המאוחרים נכללים כפירוש לדבריו הראשונים.
לשון המשנה ופירושה:
"הרי עלי לגלח חצי נזיר" - האדם מקבל על עצמו, כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, להביא את קרבנותיו של נזיר; אלא שכאן הוא מקבל על עצמו את קרבנותיו של חצי נזיר. במציאות אין דבר כזה 'חצי נזיר' - הנזירות היא נזירות שלמה.
"ושמע חברו ואמר: 'ואני עלי לגלח חצי נזיר'" - חברו שומע את דבריו ומקבל אף הוא על עצמו לגלח חצי נזיר. פרט זה אינו רלוונטי לגופו של הדיון במשנה שלנו; הוא המשכה של המשנה הקודמת, ואינו מוסיף דבר למקרה.
דעת רבי מאיר:
"זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם" - כל אחד מהם מחויב לספק את קרבנותיו של נזיר שלם, משום שאמירת "חצי נזיר" אינה נחשבת אלא כחזרה ממה שביקש לומר בתחילה. כשאמר "הרי עלי לגלח", ההבנה היא שקיבל על עצמו את כל קרבנות הנזיר, ובהוסיפו "חצי" אין הוא פועל דבר. זהו הכלל 'תפס לשון ראשון' - אנו מקבלים את השלכות דבריו הראשונים של האדם, והעובדה שאמר "חצי נזיר", דבר שאינו קיים במציאות, אינה משפיעה כלל.
דעת חכמים:
"זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר" - כל אחד מהם מספק מחצית מקרבנותיו של נזיר, משום שחכמים סוברים שזהו 'נדר ופתחו עמו' - נדר שהפתח נגרר עמו, כלומר הפרשנות כלולה בתוך הנדר עצמו. מאחר שסיים את דבריו ב"מגלח חצי נזיר", כוונתו לומר שהוא מגלח מחצית מן הנזיר ומספק מחצית מקרבנותיו, וכמעט כאילו אמר: "חצי קרבנות נזיר עלי".
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי מאיר וחכמים באדם שאמר "הרי עלי לגלח חצי נזיר": לדעת רבי מאיר נוקטים 'תפס לשון ראשון', ולפיכך קבלתו הראשונה עומדת בתוקפה והוא מביא את קרבנותיו של נזיר שלם; ולדעת חכמים זהו 'נדר ופתחו עמו', וסיום דבריו מפרש את תחילתם, ולפיכך אינו מביא אלא מחצית מקרבנות הנזיר.