לפנינו משנה ו' בפרק ו' במסכת נזיר, העוסקת בסדר טהרתו והבאת קרבנותיו של נזיר שנטמא, ובהשוואה שבין דינו לדינו של מצורע. נזיר שנטמא ומבקש לטהר את עצמו נדרש לגלח את כל שער ראשו ולהביא קרבנות, והמשנה באה לפרט את סדר השלבים: "כיצד?"
סדר טהרתו של הנזיר שנטמא:
מזים עליו ממי הפרה אדומה ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי - זהו תהליך הטהרה הרגיל, החל על כל אדם שנטמא במת.
לאחר מכן הוא מגלח את ראשו ביום השביעי.
ובלמחרת, ביום השמיני, הוא מביא את קרבנות הנזיר הטמא.
גילח ביום השמיני - דעת רבי עקיבא:
אם איחר את הגילוח ביום אחד ולא גילח ביום השביעי אלא ביום השמיני, סובר רבי עקיבא שהוא מביא את קרבנותיו בו ביום, ביום השמיני עצמו. הטעם לכך: נזיר טמא מביא את קרבנותיו ביום שלמחרת טהרתו, וטהרתו הושלמה כבר ביום השביעי - ולא ביום שלמחרת גילוחו. משום כך, אף שגילח באותו יום עצמו, מביא הוא את קרבנותיו באותו יום השמיני.
שאלת רבי טרפון - מה בין זה למצורע?
אמר לו רבי טרפון: מה ההבדל בין דין זה לדינו של מצורע? אף מצורע שנרפא ובא להיטהר צריך להתגלח - אמנם גילוח כל גופו ולא ראשו בלבד - והוא מגלח ביום השביעי ומביא את קרבנותיו ביום השמיני. וההלכה שם היא, שאם התגלח יום אחד מאוחר יותר, ביום השמיני, אינו מביא את קרבנותיו בו ביום אלא ביום שלמחרת, הוא היום התשיעי. מדוע, אם כן, אצל הנזיר מביא הוא את קרבנותיו ביום גילוחו, ואצל המצורע רק ביום שלאחר גילוחו?
תשובת רבי עקיבא:
הנזיר - טהרתו תלויה בימיו: כל שעברו עליו הימים והוזו עליו המים בשלישי ובשביעי, וטבל במקווה ביום השביעי - הרי הוא טהור. משטהר, אף שעדיין לא גילח, ואף אם דחה את גילוחו למחרת, מביא הוא את קרבנותיו ביום השמיני, שהוא היום שלאחר טהרתו.
המצורע - "טהרתו תלויה בתגלחתו": אצל המצורע אין הטהרה נעשית בהזאת מי חטאת, שהזאה זו מיוחדת לטומאת מת ולא לטומאת מצורע. טהרתו תלויה בגילוחו, ואינו טובל במקווה אלא לאחר שהתגלח. לפיכך, אם היה טהור ביום השביעי ולא התגלח עד היום השמיני, עליו לטבול ולהיטהר לאחר גילוח היום השמיני - ונמצא שאין הוא טהור באמת אלא לאחר גילוחו, שהרי טבילתו מאוחרת לו.
ואינו מביא קרבן אלא אם כן עבר עליו הערב שמש:
הנזיר טובל במקווה בלא תלות בגילוחו, וטבילתו ביום השביעי - ועל כן היה לו הערב שמש בסוף היום השביעי, ואין הגילוח מעכבו מלהביא את קרבנותיו ביום השמיני. אך המצורע, שאינו טובל אלא לאחר גילוחו - ונניח שגילח ביום השמיני - נמצא שטהרתו נשלמה באותו יום שכבר עבר, ואין הוא יכול להביא את קרבנותיו עד שיעבור עליו הערב שמש, הלילה שלאחר טבילתו. לפיכך נדחות קרבנותיו ליום התשיעי, שלא כנזיר שאינו נדחה.
לסיכום: נזיר שנטמא מזים עליו בשלישי ובשביעי, מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני; ואם גילח בשמיני - לדעת רבי עקיבא מביא קרבנותיו בו ביום, שכן טהרתו תלויה בימיו ולא בתגלחתו, וכבר עבר עליו הערב שמש. ואילו המצורע, שטהרתו תלויה בתגלחתו ואינו טובל אלא לאחריה, אם גילח בשמיני נדחות קרבנותיו ליום התשיעי, לאחר שיעבור עליו הערב שמש.