נזיר פרק ה' משנה ו'. משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת, שבה קיבלו אנשים על עצמם נזירות בתלות בזהותו של אדם שבא לקראתם: אחד אמר שהוא מקבל על עצמו נדר נזירות אם זה פלוני, וחברו אמר שיהיה נזיר רק אם אין זה פלוני.
"הרתיע לאחוריו":
המשנה עוסקת במצב שבו האדם הבא לקראתם חזר לאחוריו, ומעולם לא נודעה זהותו. ממילא נשארו שני הנודרים בספק, ואין דרך לברר אם הנדר חל.
דעת התנא קמא:
התנא קמא קובע "אינו נזיר" - אין אף אחד מהם נזיר, שכן כל אחד מהם עומד בגדר ספק נזירות, ובכגון זה נאמר הכלל 'ספק נזירות לחומרא'. כך היא דעת התנא קמא.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שהואיל והאדם נחשב ספק נזיר, עליו לנהוג כדרך שנוהגים בכל מקרה של ספק, ולומר:
"אם היה כדברי - הריני נזיר חובה" - אם אכן צדקתי, נדר הנזירות שנדרתי תקף, והריני נזיר מחמת חובת נדרי.
"ואם לאו - הריני נזיר נדבה" - ואם לא צדקתי, הריני מקבל על עצמי נזירות בהתנדבות.
בדרך זו הוא מכוסה בכל מקרה: בין אם הנזירות באה מכוח נדרו המקורי ובין אם היא באה מכוח הקבלה שהוא מקבל עתה, יוכל לנהוג כנזיר.
לסיכום: במקרה שבו לא נתברר מי היה האדם הבא לקראתם, נחלקו התנאים: לדעת התנא קמא אין אף אחד מהנודרים נזיר, ולדעת רבי שמעון יוצא אדם מידי ספק נזירות בכך שהוא מתנה נזירות חובה על צד אחד ונזירות נדבה על הצד השני.