נזיר פרק ג' משנה ו'. המשנה עוסקת במי שקיבל על עצמו נזירות ארוכה - יותר משלושים יום - בהיותו בחוץ לארץ: "מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ" - כלומר, השלים את הנזירות שקיבל על עצמו מחוץ לארץ ישראל, ולאחר מכן עלה לארץ.
רקע הדין - טומאת חוץ לארץ:
על חוץ לארץ נגזר דין טומאה, ולפיכך מחייבים את הנזיר לעלות לארץ ישראל, כדי שיספור את נזירותו בטהרה, ישלים אותה ויביא את קורבנותיו. השאלה היא כמה ימי נזירות מוטל עליו לשמור בארץ ישראל, שהרי מדובר בנזירות ארוכה, שיכולה להימשך שנה שלמה. ראוי להדגיש כי הטומאה שנטמא בה בחוץ לארץ אינה אלא טומאה מדרבנן. מה, אם כן, נדרש ממנו משעה שנכנס לארץ ישראל?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי - "נזיר שלושים יום": משנעשה טהור, אינו נזיר אלא שלושים יום. מאחר שאין הטומאה אלא מדרבנן, לא הצריכוהו חכמים אלא שלושים יום. ואילו היינו מחשיבים את שהותו בחוץ לארץ כטומאה מוחלטת, נראה שהיה עליו להתחיל את הכול מחדש - ובפרט שאנו עוסקים בנזירות ארוכה משלושים יום.
בית הלל - "נזיר בתחילה": יש להחמיר, ועליו למנות את נזירותו מחדש מן ההתחלה.
מעשה בהילני המלכה:
המשנה מביאה מעשה התומך בשיטת בית הלל: בנה של הילני המלכה יצא למלחמה, והיא אמרה בלשון קבלה וזכות: "אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהיה נזירה שבע שנים". בנה חזר מן המלחמה בשלום, והיא הייתה נזירה שבע שנים. בסוף שבע השנים עלתה לארץ ישראל להשלים את נזירותה, "והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות" - כשיטתם, שהמנייה חוזרת לתחילתה.
ובסוף שבע השנים הללו נטמאה, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה: שבע שנים בחוץ לארץ, שבע שנים בארץ ישראל, ומשנטמאה - שבע שנים נוספות.
דעת רבי יהודה:
אמר רבי יהודה: "לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה" - לא כך אירע במעשה, ולא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה, ולא עשרים ואחת.
שני אופנים בהבנת דברי רבי יהודה:
יש המבינים שלא נטמאה כלל, ואותו חלק בסיפור אינו נכון. היא לא נטמאה בסוף נזירותה, אלא שמרה שבע שנים נוספות בעלותה לארץ ישראל, ובכך תמה נזירותה.
ואחרים מבינים שאכן נטמאה, אלא שנטמאה ביום האחרון ממש של נזירותה. המשנה נוקטת כדעת רבי אליעזר שראינו לעיל, שנזיר שנטמא ביום האחרון של נזירותו אינו נזיר אלא שלושים יום. לפיכך, אף שנטמאה בסוף, לא הייתה צריכה לשמור אלא שלושים יום. לפי הבנה זו, אף שרבי יהודה נוקט "ארבע עשרה שנה", כוונתו ארבע עשרה שנה ושלושים יום, אלא שלא הזכיר את השלושים יום.