נזיר, פרק ג', משנה ז'. המשנה עוסקת באדם שנדר נדר נזירות, ושתי כיתות עדים מעידות עליו בעדויות הסותרות זו את זו במספר הנזירויות שנדר.
לשון המשנה:
"מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות עליו" - שתי כיתות עדים נפרדות מעידות על נדר הנזירות שנדר, ועדויותיהן חלוקות:
"אלו מעידים שנזר שתים" - שני עדים אלו מעידים כי בשעה שנדר את נדר הנזירות, נדר להיות נזיר שתי פעמים.
"ואלו מעידים שנזר חמש" - שני העדים האחרים מעידים כי נדר להיות נזיר חמש פעמים.
מדובר, כמובן, במצב שבו האדם עצמו אינו מכריע לכאן ולכאן: או שהוא אומר שאינו זוכר מה אמר, או שהוא אומר שלא נדר כלל - ואף על פי כן יש עדות שנדר.
שיטת בית שמאי:
"בית שמאי אומרים: נחלקה העדות ואין כאן נזירות" - לדעת בית שמאי שתי העדויות סותרות זו את זו, ומשום כך הן מבטלות זו את זו וכאילו אין כאן עדות כלל. על כן אין כאן נדר נזירות, ואינו צריך לקיימו.
שיטת בית הלל:
"ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש שתים, שיהא נזיר שתים" - בית הלל חולקים: האחד אומר חמש והאחד אומר שתים, אך שניהם מסכימים כי לכל הפחות נדר שתי נזירויות. הואיל ונקודה זו משותפת לשתי הכיתות, הרי יש כאן עדות של שני עדים שנדר להיות נזיר לפחות פעמיים, ולפיכך חייב הוא בשתי נזירויות.
לסיכום: באדם שכת עדים אחת מעידה עליו שנדר שתי נזירויות וכת שנייה מעידה שנדר חמש - בית שמאי סוברים שהעדות נחלקה, העדויות מבטלות זו את זו ואין כאן נזירות כלל; ובית הלל סוברים שהמספר הקטן כלול בגדול, ומכיוון ששתי הכיתות מסכימות למינימום של שתי נזירויות, הרי הוא נזיר שתים.