נזיר, פרק ג', משנה ה'. להבנת המשנה יש להקדים הלכה המופיעה למעשה בפרק השביעי של המסכת, שלפיה אין כל סוגי טומאת המת שווים ביחס לנזיר. יש להבחין בין שני סוגים:
טומאה המאפסת את הספירה: נזיר שבא במגע עמה חייב להביא קרבן טומאה, לגלח את שערו ולהתחיל את נזירותו מחדש מבראשית.
טומאה שאינה מאפסת את הספירה: הימים שבהם היה טמא אינם נמנים לנזירותו, אך אין הדבר מחזיר את השעון לאחור. אין הוא מביא קרבן טומאה, אלא נדרש להיטהר בלבד ולהמשיך בספירתו.
אחת מן הטומאות שמן הסוג השני היא הימצאות בבית הקברות ללא מגע ישיר בקבר. ואף על פי כן, אדם שקיבל על עצמו נזירות בעודו נמצא בבית הקברות - אף שאין בכך איפוס של השעון - נלמד ממשנתנו כי מבחינות מסוימות אין זו נזירות שלמה.
קבלת נזירות בבית הקברות:
המשנה עוסקת במי שנדר נזירות בשעה שהיה בבית הקברות. אפילו בילה שם את כל שלושים ימי הנזירות ושמר את כל דיניה - לא שתה יין ולא נטמא בדרך אחרת - "אין עולין לו מן המניין": הזמן שהיה שם אינו נחשב לספירת הנזירות.
אמנם אף אם היה נכנס לבית הקברות באמצע נזירותו, לא היה הדבר מחייבו בגילוח ובקרבן טומאה ולא היה מאפס את ספירתו. אלא שכאן מעולם לא התחיל את נזירותו כלל, שכן קיבל אותה על עצמו בעודו בבית הקברות.
"ואינו מביא קרבן טומאה":
אין כוונת המשנה לומר שהימצאות בבית הקברות אינה מסוג הטומאות המאפסות את הספירה ומחייבות גילוח וקרבן - זו הלכה שנתבארה בפרק השביעי. כוונתה כאן מרחיקה לכת יותר: אפילו היה נטמא כעת בטומאה חמורה, כגון נגיעה במת, המחייבת גילוח וקרבן טומאה ומאפסת את השעון - גם אז לא היה מביא קרבן טומאה. והטעם: מאחר שמעולם לא חווה נזירות רגילה ולא היו לו ימים של נזירות טהרה, שהרי התחיל את נזירותו בבית הקברות.
"יצא ונכנס":
המשנה ממשיכה: יצא מבית הקברות וטיהר את עצמו, ספר שבעה ימים והוזו עליו מי פרה אדומה, ונטהר באמת, והחל למנות נזירות של טהרה. לאחר מכן חזר ונכנס לבית הקברות - "עולין לו מן המניין": הימים שקדמו לחזרתו, ימי הטהרה, נמנים לו, והכניסה לבית הקברות אינה מאפסת את הספירה, שכן כאמור אין טומאת בית הקברות מחייבת גילוח.
אולם אם בא כעת במגע עם מת, טומאה המחזירה את השעון לאחור - "ומביא קרבן טומאה". ובזה שונה דין זה מן הדין שבתחילת המשנה: שם, מי שקיבל נזירות בבית הקברות, אפילו נטמא לאחר מכן בטומאה חמורה ממש, לא היה השעון מוחזר לאחור, לפי שלא חווה מעולם נזירות של טהרה. וכאן, הרי יצא מבית הקברות וחווה ימי נזירות של טהרה, ומשחזר לבית הקברות ונטמא בטומאה אמיתית ומוחלטת - מביא קרבן טומאה, והשעון מוחזר לאחור.
דברי רבי אלעזר:
רבי אלעזר מוסיף נקודה הנוגעת למקרה זה, אך תוקפה גם באופן כללי: "לא בו ביום". אם נטמא ביום הראשון ממש לטהרתו, כלומר שחווה יום אחד בלבד של נזירות טהרה, ובו ביום עצמו נטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה - אין הוא מתחייב בקרבן טומאה, ואף אותו יום יחיד אינו נופל מן הספירה אלא נמנה לו.
ומנין? "שנאמר: 'הימים הראשונים יפלו'" - פסוק זה נאמר בהלכת נזיר שנטמא בטומאה אמיתית המחייבת קרבן, ובו מבואר עניין החזרת השעון לאחור: הימים הראשונים נופלים ושוב אינם נספרים. ודורשים ממנו: "עד שיהיו לו ימים ראשונים" - עד שיהיה לו ריבוי ימים. רק משיש לו יותר מיום אחד, אומרים שהטומאה מאפסת את הספירה ומחייבת קרבן טומאה; אך אם נטמא ביום הראשון ממש, שאין לו יום שני, אין השעון מוחזר לאחור ואינו מביא קרבן טומאה. כל הלכה זו אינה חלה אלא כשיש לזכותו שני ימים לפחות של נזירות טהרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של מי שקיבל על עצמו נזירות בבית הקברות: ימי שהותו שם אינם עולים לו מן המניין, ואף אם ייטמא לאחר מכן בטומאה חמורה אינו מביא קרבן טומאה, לפי שלא חווה מעולם ימי נזירות של טהרה. לעומת זאת מי שיצא, נטהר, מנה ימי טהרה וחזר ונכנס - ימי הטהרה עולים לו מן המניין, ואם נטמא בטומאה גמורה מביא קרבן טומאה והשעון מוחזר לאחור. ורבי אלעזר חידש שאין דין זה נוהג ביום הראשון עצמו, שנאמר "הימים הראשונים יפלו" - עד שיהיו לו ימים ראשונים, כלומר שני ימים לפחות של נזירות טהרה.