נזיר, פרק ב', משנה ה'. אדם המשלים את נזירותו מתחייב בהבאת שלושה קורבנות:
קורבן חטאת.
קורבן עולה.
קורבן שלמים.
בקורבנות אלו מתחייב הנזיר מאליו עם השלמת נזירותו. ואולם רשאי אדם לקבל על עצמו להקדיש קורבנות אלו עבור זולתו - עבור נזיר אחר. זהו המקרה שבו עוסקת משנתנו.
לשון המשנה ופירושה:
"הריני נזיר" - אדם נודר ומקבל על עצמו נזירות.
"ועליי לגלח נזיר" - ובנוסף לכך הוא מקבל על עצמו לספק את גילוחו של נזיר.
בתהליך הבאת הקורבנות בסיום הנזירות מגלח הנזיר את ראשו, ומשום שהבאת הקורבנות מלווה בגילוח הראש, מכונים קורבנות הנזירות בלשון "גילוח". אך הכוונה היא לקורבנות עצמם, שכן הגילוח אינו כרוך בהוצאה כלשהי, ואילו הבאת הקורבנות עולה כסף. נמצא שהאדם מקבל על עצמו לספק את קורבנותיו של נזיר.
"ושמע חברו ואמר: ואני" - חברו שומע את נדריו ואומר: אף אני מקבל על עצמי. המילה "ואני" מתייחסת לקבלת נדר הנזירות.
"ועליי לגלח נזיר" - וגם אני מקבל על עצמי לספק את גילוחו של נזיר, כלומר את קורבנותיו של נזיר המשלים את נזירותו.
"אם היו פיקחים":
"אם היו פיקחים - מגלחים זה את זה": אם שני אנשים אלו נבונים, יספק כל אחד מהם את קורבנותיו של חברו. בדרך זו לא יתחייבו בסופו של דבר ביותר ממה שקיבלו על עצמם מלכתחילה - הנזירות בלבד, שהרי האחד מספק את הקורבנות לשני והשני לראשון.
"ואם לאו - מגלחים נזירים אחרים": ואם מסיבה כלשהי לא רצו לעשות כן, או שלא נתנו דעתם לכך, יספקו את קורבנות הנזירות עבור נזירים אחרים הזקוקים למי שיספק להם את קורבנותיהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו על אדם שנדר נזירות וקיבל על עצמו גם לספק את קורבנותיו של נזיר אחר, וחברו קיבל על עצמו את שני הדברים כמותו. אם היו פיקחים - מגלחים זה את זה, וכל אחד יוצא בהוצאות הנזירות שקיבל על עצמו בלבד; ואם לאו - עליהם לספק את הקורבנות לנזירים אחרים.