אנו עומדים במסכת נזיר, פרק א', משנה ו', העוסקת באדם שקבע את משך נזירותו לפי אורכו של מסע.
המשנה פותחת: "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני" - אדם מקבל על עצמו נזירות מן המקום שבו הוא עומד כעת ועד מקום פלוני. הגמרא מבארת כי מדובר במי שהחזיק בדרך, כלומר כבר יצא לנסיעה שברור שתימשך זמן מה, והוא מבקש להיות נזיר במשך כל הנסיעה. אפשר שהדבר נובע מדאגה מפני הסכנה הכרוכה בדרך, ולפיכך הוא מקבל על עצמו נזירות.
אומדן ימי המהלך:
כאשר נקט לשון זו, "אומדין כמה ימים מכאן עד מקום פלוני" - אומדים כמה ימי מהלך נדרשים מן המקום שממנו יצא ועד אותו מקום פלוני, ולפי אומדן זה נקבע שיעור נזירותו:
"אם פחות משלושים יום" - אם משך הדרך קצר משלושים יום, הרי הוא נזיר שלושים יום, שהוא השיעור הסטנדרטי של נזירות.
"ואם לאו" - אם אין הדרך פחותה משלושים יום, אלא שלושים יום או יותר, הרי הוא נזיר כמניין הימים. משך נזירותו ייקבע כמספר הימים שלוקח להגיע לאותו מקום - ארבעים יום, חמישים יום, או כל שיעור אחר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המקבל על עצמו נזירות מכאן עד מקום פלוני, ומדובר במי שהחזיק בדרך, אומדים את ימי המהלך: בפחות משלושים יום הוא נזיר שלושים יום, ובשלושים יום ומעלה הוא נזיר כמניין הימים.