נזיר, פרק ו', משנה ה'. משנה זו משווה בין שלושת האיסורים שהנזיר אסור בהם, ומלמדת באילו אופנים כל אחד מהם חמור מחבריו או קל מהם.
"שלשה מינין אסורים בנזיר":
"הטומאה" - שלא להיטמא למת.
"והתגלחת" - שלא לגלח את שערו.
"והיוצא מן הגפן" - שלא לאכול ושלא לשתות דבר היוצא מגפן היין.
"חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן":
הטעם לחומרה זו הוא "שהטומאה והתגלחת סותרים" - העובר עליהן סותר את נזירותו ואת תנאיה. הבא במגע עם מת מאבד את כל ימי נזירותו (הכל לפי סוג הטומאה), והמגלח את שערו נדרש לגדלו מחדש שלושים יום. לעומת זאת "והיוצא מן הגפן אינו סותר" - השותה יין אכן עובר על נזירותו, אך אינו סותר ממנה דבר, והנזירות נשארת בשלמותה.
"חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת":
החומרה שביוצא מן הגפן היא "שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו" - לעולם אין ענייני גפן היין נעשים מותרים באופן כללי, ואף לא לצורך מצווה. לדוגמה, מי שנשבע שישתה יין ולאחר מכן נדר נדר נזירות, אינו מותר לשתות את היין, אף שיש עליו מצווה לשתותו מחמת שבועתו. וכל שכן שהוא אסור במצוות קידוש והבדלה, שאינן אלא מדרבנן.
ואילו בטומאה ובתגלחת יש קולא, "שהותרו מכללן" - לעיתים הן נעשות מותרות:
גילוח מצווה: נזיר שנעשה מצורע - המצורע, בהיטהרו מצרעתו, חייב לגלח את כל שערו. מצוות הגילוח היא מצוות עשה, ואיסור הגילוח על הנזיר הוא לא תעשה, וכלל בידינו "עשה דוחה לא תעשה", ולפיכך מגלח את שערו במצב זה.
מת מצווה: הנזיר אינו בא במגע עם מת, ואף לא עם קרוביו. אולם מת מצווה, שאין מי שיטפל בו, אפילו נזיר מיטמא לו וחייב לטפל בו.
נמצא שביוצא מן הגפן יש חומרה שלעולם אינו נעשה מותר, בשונה מטומאה ותגלחת, שבנסיבות מסוימות הן נעשות מותרות.
"חומר בטומאה מבתגלחת":
אף בין הטומאה והתגלחת עצמן יש הבדל, והטומאה חמורה מן התגלחת בשני עניינים:
"שהטומאה סותרת את הכל" - הנעשה טמא מפיל את כל ימי נזירותו, ואילו התגלחת "אינה סותרת אלא שלושים יום" - ודי לו בגידול שיער של שלושים יום נוספים.
"וחייב בהבאת קרבן" - הנטמא מביא קרבן מחמת טומאתו, ואילו במגלח "אין חייב בהבאת קרבן".
לסיכום: במשנה זו השווינו בין שלושת האיסורים שנוהגים בנזיר: הטומאה, התגלחת והיוצא מן הגפן. הטומאה והתגלחת חמורות בכך שהן סותרות את הנזירות, בעוד היוצא מן הגפן אינו סותר; היוצא מן הגפן חמור בכך שלא הותר מכללו אף לצורך מצווה, בעוד הטומאה והתגלחת הותרו מכללן בגילוח מצווה ובמת מצווה; ומבין השתיים, הטומאה חמורה מן התגלחת - שהיא סותרת את הכל ומחייבת קרבן.