נזיר, פרק ד', משנה ו'. משנה זו מלמדת הלכה מיוחדת בקבלת נזירות: אב יכול לקבל נזירות עבור בנו. דין זה הוא הלכה למשה מסיני, ולשון המשנה: "האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדירה את בנה בנזיר".
באיזה בן מדובר:
לא בבן מבוגר. משהגיע הבן לגיל שלוש עשרה ויום אחד, שוב אין האב יכול להדירו בנזירות. הדין נאמר אך ורק בבן שטרם הגיע לגיל מצוות.
תנאי חלות הנדר:
המשנה עצמה אינה מפרשת זאת, אך הגמרא מבארת כי אף כשהאב מדיר את בנו בנזירות, הדבר תלוי בכך שהבן שותק ואינו מוחה, וכן ששאר הקרובים אינם מוחים. אם הבן או אחד מן הקרובים מוחים - אין הנזירות חלה.
דרכי המחאה:
הבן גזז את שערו, ובכך הראה שאינו מקבל את הנזירות.
הקרובים גילחו את שערו, ובכך הראו את התנגדותם.
הבן מוחה בדברים.
הקרובים מוחים בדברים.
בהמות שהופרשו לקרבנות הנזירות:
אם האב כבר הפריש בהמה לצורך הנזירות, הדין תלוי בזהות הקרבן:
חטאת - הבהמה שיועדה לחטאת הבן תמות. כפי שלמדנו קודם בפרק, כאשר הנזירות אינה רלוונטית עוד - כגון שמת הבעלים ואינו נזיר יותר, או שכבר התכפר בחטאת אחרת - דין הבהמה למות.
עולה - תיקרב כעולת נדבה.
שלמים - יובאו כשלמי נדבה, אלא ש"נאכלת ליומו" - נאכלת ליום אחד בלבד, כדין שלמי נזיר, ואף על פי כן "אינה טעונה לחם" - אינה טעונה את הלחם והמנחות הבאים עם שלמי נזיר, שהרי אין כאן נזירות.
"היו לו מעות סתומים - יפלו לנדבה":
אם הפריש מעות ולא פירש אילו מעות מיועדות לאיזה קרבן, נופלים הם לתיבות שבבית המקדש המיועדות לעולות קיץ המזבח - קרבנות המובאים על המזבח בשעה שאין עליו קרבן אחר. למעשה נמסרים המעות להנהלת הציבור, כדי שיביאו בהם קרבנות נדבה.
מעות מפורשות:
אך אם היו לו מעות שכבר יוחדו והופרשו, ופירש שכסף זה לחטאת וכסף זה לעולה וכסף זה לשלמים:
"דמי חטאת" - המעות שהופרשו לחטאת ילכו לים המלח, וצריך להשליכם לים. "לא נהנין ולא מועלין" - כיוון שאין משתמשים בהם אין בהם דין מעילה, שהרי זה הקדש שאינו עומד לשימוש; ומכל מקום אסור ליהנות מהם לכתחילה.
"דמי עולה - יביאו עולה" - מעות שהופרשו לעולה, מביאים בהם עולת נדבה. "ומועלין בהן" - הנהנה מהם חייב בקרבן מעילה, כדין כל הנהנה מן ההקדש.
"דמי שלמים - יביא שלמים" - מעות שהופרשו לשלמים, מביאים בהם שלמי נדבה. "ונאכלת ליומו" - כפי שנתבאר בבהמה, נאכלים בתוך יום אחד ככדין שלמי נזיר, ומאידך "אינה טעונה לחם" - אין צורך בלחמי הנזיר, בלחם ובמנחות הבאים עם שלמי נזיר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האיש המדיר את בנו הקטן בנזירות - הלכה למשה מסיני, החלה כל זמן שהבן והקרובים אינם מוחים בדברים או במעשה גילוח. כן למדנו את דין הבהמות שהופרשו: החטאת תמות, העולה והשלמים מובאים כנדבה, והשלמים נאכלים ליום אחד בלבד ואינם טעונים לחם; ולבסוף את דין המעות - סתומים יפלו לנדבה, ומפורשים: דמי חטאת לים המלח, דמי עולה ודמי שלמים לקרבנות נדבה כדיניהם.