אנו לומדים במסכת נזיר, פרק ד', משנה ה', העוסקת בשאלה עד איזה שלב רשאי הבעל להפר את נזירות אשתו.
המשנה מציירת את המקרה הבא: אישה שהייתה נזירה ועברה את כל תהליך הנזירות, ובסופו הביאה את קורבנותיה לבית המקדש. אחד הקורבנות נשחט ודמו נזרק, ומשעה שנזרק הדם כנגד המזבח - חלה הזריקה והקורבן מועיל. בנסיבות אלו שוב אין הבעל יכול להפר את הנזירות, מכיוון שהנזירות השלימה את עצמה.
טעם הדבר:
הנדר היחיד שהבעל רשאי להפר הוא נדר של עינוי נפש, נדר הגורם לאישה צער. וההלכה היא שמשנזרק אחד מדמי הקורבנות, כבר באותה שעה מותרת האישה לשתות יין, ואין עליה עוד איסור בכך. לפיכך אין זה נחשב נדר של עינוי נפש שמענה את נפשה, ושוב אין הבעל יכול להפר, שכן לא נותר בו שום עניין של עינוי נפש.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא חולק ואומר: "אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות - אינו מפר". די בכך שהתרחשה שחיטה של אחת מן הבהמות, ואף על פי שעדיין לא נזרק הדם, כבר אין הבעל יכול להפר. הטעם לכך הוא החשש להפסד קודשים: אם יפר באותה נקודה, ייפסלו הקורבנות שכבר נשחטו, ואין רצוננו לראות באובדנם.
"במה דברים אמורים":
מתי אמנם אין הבעל יכול להפר? בתגלחת הטהרה, כאשר הקורבנות הללו מובאים כחלק מתהליך תגלחת הטהרה - שבו האישה מגלחת את ראשה בסוף ימי נזירותה ומביאה קורבנות מחמת היותה טהורה. זאת בניגוד למצב של טומאה, שבו נדרש אדם לעבור תהליך של תגלחת הראש והבאת קורבנות באמצע הנזירות, מחמת שנטמא.
ולפיכך אומרת המשנה: "אבל בתגלחת הטומאה - יפר". אם מדובר בתגלחת הראש ובהבאת הקורבנות על שהייתה טמאה, ומשום כך עליה להתחיל את נזירותה מחדש, הבעל עדיין רשאי להפר. שכן מכיוון שעליה להמשיך בנזירותה, יכול הוא לומר: "אי אפשי באישה מנוולת" - אין ברצוני אישה שהיא נזירה. וזה כדין כל מקרה שבו יכול הבעל להפר נדר נזירות, משום שהאישה מצערת את עצמה בכך שאינה מרשה לעצמה לשתות יין.
שיטת רבי:
רבי אומר שאף כאשר האישה מגלחת ומביאה את קורבנות הטהרה שלה, ואפילו לאחר שנזרק הדם, כל עוד לא גילחה את שערה - "יפר", ועדיין יכול הבעל להפר, מטעם אחר. אף שהיא כבר מותרת לשתות יין, נותרה לבעל סיבה מוצדקת לרצות שהנזירות לא תחול, שכן הוא יכול לומר: איני רוצה אישה שראשה מגולח. ואם יפר את הנדר, לא תצטרך לגלח את ראשה. הרי שאף על פי שכבר נזרק הדם והנזירות כמו הושלמה, היבט זה של הנזירות עדיין לא הושלם, והבעל מבקש לעצור את הדבר בעודו במקומו.
תנא קמא, לעומת זאת, אינו חושש לכך, כמבואר בגמרא: הוא אומר שהאישה יכולה לחבוש פאה נכרית, ואין בכך דבר שיפריע לבעל עד כדי כך.
לסיכום: שלוש שיטות בשאלה עד מתי יכול הבעל להפר:
תנא קמא: עד זריקת הדם, שכן משנזרק הדם מותרת האישה ביין ואין עוד עינוי נפש.
רבי עקיבא: עד שחיטת אחת הבהמות, מחמת החשש להפסד קודשים.
רבי: אף לאחר זריקת הדם, כל עוד לא גילחה, משום שיכול לומר שאינו רוצה אישה מגולחת - ותנא קמא אינו חושש לכך, שהרי יכולה לחבוש פאה נכרית.
וכל זה בתגלחת הטהרה; אבל בתגלחת הטומאה, שהנזירות נמשכת, לעולם יכול הבעל להפר.