משנה ז' בפרק ד' של מסכת נזיר עוסקת אף היא בהלכה למשה מסיני בענייני נזירות: יכולתו של אדם להשתמש בכספים שהפריש אביו לנזירותו לצורך נזירותו שלו. במשנה זו נלמד באילו נסיבות הדבר אפשרי.
לשון המשנה:
"האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה" - האיש רשאי לגלח את ראשו ולהביא את קרבנות נזירותו מן המעות שהפריש אביו לנזירותו, ואילו האישה אינה יכולה להשתמש במעות אביה לצורך קרבנות נזירותה.
המקרה שאינו נחשב "מגלח על נזירות אביו":
כיצד? המשנה מפרטת: "מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות על נזירותו ומת" - אביו של אדם היה נזיר, הפריש מעות סתומות מבלי לקבוע אילו מהן מיועדות לאיזה קרבן, ומת. ההפרשה נעשית דווקא בסתם, שכן אילו היה מייחד מעות לחטאת, היה הדבר מתגלה כמאוחר מדי: משמת בעל הקרבן נעשית זו חטאת שמתו בעליה, שדינה שתמות. משום כך לא יוחדו המעות, ובמצב זה מת האב.
הבן אומר: "הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא" - הריני מקבל על עצמי נזירות בתנאי שאוכל לקיים את הגילוח ואת הקרבנות הבאים עמו מן המעות שהפריש אבי.
"אמר רבי יוסי: הרי אלו יִפָּלוּ לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו" - רבי יוסי קובע שאין התנאי מועיל. דין אותן מעות כדין הכלל שלמדנו: נזיר שמת, מעותיו נופלות לנדבה - לנדבת הציבור, שממנה מביאים קרבנות נדבה. אין זו, אם כן, דוגמה לאדם המגלח על מעות נזירות אביו.
אם כן, מי הוא המגלח על נזירות אביו?
"מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת - זהו שמגלח על נזירות אביו" - עוד בחיי האב היו שניהם, האב והבן, נזירים; האב הפריש מעות סתומות לנזירותו ומת. במקרה זה רשאי הבן להשתמש במעות אביו לצורך קרבנות נזירותו. אך אם בשעת מיתת האב לא היה הבן נזיר עדיין, אין הוא יכול לעשות כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו הלכה למשה מסיני, שהאיש מגלח על נזירות אביו ואין האישה מגלחת על נזירות אביה. עמדנו על כך שהמעות מופרשות בסתם, מפני דין חטאת שמתו בעליה; ולמדנו את הבחנתו של רבי יוסי - הבן שקיבל על עצמו נזירות לאחר מיתת אביו על מנת לגלח על מעות אביו, אין המעות מועילות לו והן נופלות לנדבה, ואילו מי שהיה נזיר בחיי אביו הנזיר, שהפריש מעות סתומות ומת, הוא זה שמגלח על נזירות אביו.