נזיר, פרק ו', משנה ד'. משנה זו דנה בשאלה בכמה מלקיות יכול אדם להתחייב עבור עבירות מרובות על דיני נזירות.
יסוד ההתראה:
כדי להתחייב מלקות נדרשת התראה - אזהרה מילולית מפי עדים שלא לעבור על האיסור. מכאן היסוד שעליו בנויה המשנה: נזיר שעבר על נזירותו פעמים רבות אך לא הותרה אלא פעם אחת, אינו חייב אלא סט אחד של מלקות; ואילו אם הותרה לפני כל מעשה ומעשה, כל מעשה נחשב עבירה נפרדת, ולפיכך חייב עליו מלקות בפני עצמן.
שלושת המקרים שבמשנה:
"נזיר שהיה שותה יין כל היום - אינו חייב אלא אחת" - שתיית היין אסורה עליו כמובן, אך מאחר שקיבל התראה אחת בלבד, אינו חייב אלא מלקות אחת על כל שתיותיו. אך "אמרו לו: אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת" - כשמתרים בו בכל פעם ופעם שלא לשתות והוא שותה לאחר ההתראה, יש כאן עבירה נפרדת ועונש נפרד על כל שתייה ושתייה.
"היה מגלח כל היום - אינו חייב אלא אחת" - נזיר העובר על נזירותו בגילוח שערו כל היום, אינו חייב אלא פעם אחת אם קיבל התראה אחת בלבד. אך "אמרו לו: אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת" - כשמתרים בו לפני כל מעשה שלא לגלח ולא לחתוך את שערו, והוא ממשיך ומגלח לאחר כל התראה, חייב על כל פעם ופעם בנפרד.
"היה מיטמא למת כל היום - אינו חייב אלא אחת" - נזיר שהיה מיטמא למת כל היום, אינו חייב אלא פעם אחת. אך "אמרו לו: אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא - חייב על כל אחת ואחת" - בכל פעם שהתרו בו שלא להיטמא, ובא במגע עם המת פעם נוספת, חייב מלקות בפני עצמן על כל פעם ופעם.
לסיכום: משנה זו קובעת כי מספר המלקיות אינו נקבע לפי מספר מעשי העבירה בלבד, אלא לפי מספר ההתראות. בשלושת האיסורים שבנזירות - שתיית יין, גילוח וטומאת מת - העובר כל היום בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, ואילו המותרה לפני כל מעשה חייב על כל אחת ואחת.