נזיר, פרק שלישי, משנה ד'. המשנה עוסקת במי שקיבל על עצמו נזירות ארוכה - "הריני נזיר מאה יום" - ונטמא בסוף ימי נזירותו. שני מקרים לפנינו: מי שנטמא ביום המאה, ומי שנטמא ביום המאה ואחד.
נטמא ביום המאה:
לדעת התנא קמא, סותר את כל הנזירות. הטעם: הואיל ועליו להשלים מאה ימים שלמים, אינו רשאי להתגלח ולהביא את קרבנותיו עד יום המאה ואחד, ואם עשה כן בדיעבד ביום המאה - אין הדבר נחשב. נמצא שטומאה ביום המאה דינה כטומאה באמצע הנזירות, ולפיכך היא סותרת את הכל, ועליו להתחיל מחדש.
רבי אליעזר חולק ואומר: "אינו סותר אלא שלושים" - שלושים יום בלבד.
מדוע? לכאורה, כפי שראינו במשנה הקודמת, מי שנדר נזירות שלושים יום ונטמא ביום השלושים - סותר את כל נזירותו. אלא שרבי אליעזר סובר, מכוח דרשה מן הפסוק, שבנזירות ארוכה מיותר משלושים יום, מי שנטמא ביום האחרון ממש של נזירותו אינו סותר אלא שלושים יום. אין הדרשה עוקרת את הכלל שטומאה באמצע הנזירות סותרת את הכל, אלא מלמדת שכאשר אירעה הטומאה ביום האחרון ממש, נתנה לו התורה שלושים יום בלבד.
במשנה הקודמת, שבה הנזירות כולה הייתה שלושים יום, לא היה למושג זה ביטוי מעשי, שהרי מספר הימים הנסתרים הוא שלושים בכל מקרה. אך בנזירות ארוכה של מאה יום, הדרשה עושה הבדל: הנטמא ביום האחרון של נזירותו סותר שלושים יום בלבד.
נטמא ביום המאה ואחד:
לדעת התנא קמא, "סותר שלושים יום" - שלושים יום בלבד.
ומדוע יסתור כלל? הרי ביום המאה ואחד כבר הסתיימה הנזירות, והטומאה אירעה לאחריה. אלא שזו גזירת חכמים: מאחר שטומאה ביום המאה סותרת את כל הנזירות, גזרו על יום המאה ואחד אטו יום המאה. אך לא החמירו לסתור מאה יום, אלא שלושים יום בלבד.
רבי אליעזר חולק ואומר: "אינו סותר אלא שבעה". למעשה אין כאן סתירה כלל, אלא המתנה של שבעה ימים עד שייטהר, ומשנטהר - מביא את קרבנות נזירותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנוזר מאה יום שנטמא בסוף נזירותו. בנטמא ביום המאה - לתנא קמא סותר את הכל, שכן אין ההשלמה נגמרת אלא ביום המאה ואחד, ולרבי אליעזר סותר שלושים יום בלבד, מדרשת הפסוק בנזירות ארוכה שנטמא בה ביום האחרון. בנטמא ביום המאה ואחד - לתנא קמא סותר שלושים יום מגזירת חכמים אטו יום המאה, ולרבי אליעזר אינו סותר אלא שבעה, דהיינו ממתין עד שייטהר ומביא את קרבנותיו.