לפנינו משנה ד' בפרק ב' של מסכת נזיר, העוסקת באדם המקבל על עצמו נזירות בתנאי, או מתוך טעות והבנה מוטעית בדיני הנזירות. נלמד שלושה מקרים, ובכל אחד מהם נבחן אם הנזירות חלה.
"הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים":
אדם מבקש לקבל על עצמו נזירות, אך בתנאי: שיהיה מותר לו לשתות יין או להיטמא למתים - שני דברים שהתורה אסרה על הנזיר. קובעת המשנה: "הרי זה נזיר, ואסור בכולן" - הוא נזיר לכל דבר, ואסור בכל האיסורים ללא כל תנאי.
הטעם לכך הוא הכלל הידוע: כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל. מכיוון שהתנאי שהתנה מנוגד לדין התורה, התנאי בטל ומבוטל, ונדר הנזירות עומד בעינו.
"יודע אני שיש נזירות ואיני יודע שהנזיר אסור ביין":
כאן האדם אינו מתנה תנאי, אלא טועה בפרט אחד: הוא יודע שקיים מושג של נזירות ושהיא כוללת איסורים שונים, אך לא ידע שהנזיר אסור בשתיית יין. לדעת התנא קמא "הרי זה אסור" - הנזירות חלה, והוא אסור בכל ענייני הנזירות, ובכללם היין. ואילו "רבי שמעון מתיר".
מהו שורש המחלוקת?
לדעת התנא קמא: מרגע שקיבל האדם על עצמו חלק כלשהו מן הנזירות, אף היבט אחד בלבד, הוא נחשב לנזיר וכל העניין חל עליו.
לדעת רבי שמעון: אין אדם נחשב לנזיר אלא אם קיבל על עצמו את כל היבטי הנזירות. אם לא קיבל את כולם, הנזירות עצמה אינה חלה.
לפיכך, אדם זה שסבר כי יש נזירות המתירה שתיית יין - ולא מתוך התניית תנאי, אלא מחוסר ידיעה באותו חלק בהלכה - לא קיבל על עצמו את כל חלקי הנזירות, ועל כן לדעת רבי שמעון אין נזירותו חלה.
"יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי":
במקרה השלישי נדר האדם בנזירות, ולאחר מכן טען: יודע אני היטב את כל דיני הנזירות, ובכללם שהנזיר אסור ביין, אלא שסברתי כי חכמים יתירו לי זאת ויעשו עבורי יוצא מן הכלל. וכיצד? בשני אופנים:
לעניין היין: "מי שאין אני יכול לחיות אלא ביין" - הואיל ואיני יכול לחיות בלא יין, סברתי שיתירו לי מטעם זה.
לעניין הטומאה: הואיל ופרנסתי בקבורת המתים ובחפירת קברים, סברתי שבוודאי יתירו לי להיטמא למת.
התנא קמא אומר: "הרי זה מותר" - אין הוא נזיר, שכן נזירותו באה מחמת טעות. מקרה זה נכלל בקטגוריה שלמדנו בפרק השלישי של מסכת נדרים, שם נמנו ארבעה סוגי נדרים שהם מותרים, וביניהם נדרי אונסים ונדרי שגגות - נדרים שאדם נודר מתוך הבנה מוטעית בהיבט כלשהו של הנדר, והנדר אינו תקף.
רבי שמעון חולק ואומר שבמקרה זה הנדר אסור, כלומר: אסור עד שיתירו אותו חכם או בית דין. אין הכוונה שאין לנדר תקנה - אפשר להתירו, אך הוא טעון התרה. שכן רבי שמעון סובר שאותם ארבעה נדרים המוזכרים במסכת נדרים אינם מותרים באופן אוטומטי, אלא ניתן וצריך להתירם על ידי חכם או בית דין.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים. במקבל נזירות על מנת לשתות יין ולהיטמא למתים - התנאי בטל מדין המתנה על מה שכתוב בתורה, והוא נזיר ואסור בכולן. במי שלא ידע שהנזיר אסור ביין - נחלקו התנא קמא, הסובר שקבלת חלק מן הנזירות מחייבת בכולה, ורבי שמעון, הסובר שאין נזירות אלא בקבלת כל היבטיה. ובמי שידע את הדין וסבר שחכמים יתירו לו - לדעת התנא קמא הרי זה נדר טעות ומותר מאליו, ולדעת רבי שמעון אסור עד שיתירוהו חכם או בית דין.