נזיר פרק ט', משנה ד'. משנה זו ממשיכה את הנושא שנידון במשניות הקודמות - 'רגליים לדבר'. היסוד הוא שמשעה שנקבע דבר מסוים ונוצרה בו חזקה, הנחה הלכתית, אנו ממשיכים ללכת אחר אותה הנחה גם בהמשך.
ספק נגעים:
המשנה אומרת: "כל ספק נגעים בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה - ספקו טמא". כלומר: אדם שיש ספק אם נטמא בצרעת, וכל עוד לא חווה טומאה עד לאותה נקודה והייתה לו חזקת טהרה - הרי הוא טהור. אך משנזקק לטומאה, כלומר שכבר הוחזק כטמא, וקיים ספק אם הוא עדיין טמא - ספקו טמא, ואנו מניחים שהוא טמא.
המשנה במסכת נגעים (פרק ה') מבארת באיזה מקרה מדובר:
המקרה שבו הספק טהור: שני אנשים באו אל הכהן עם נגעיהם. לאחד בהרת - סוג של צרעת - בגודל גריס, שהוא השיעור המזערי, ולשני בהרת בגודל סלע, הגדול ממנו. בסוף השבוע נמצאו שתי הבהרות בגודל סלע, ואין אנו יודעים איזו מהן גדלה בשיעורה. האחד נשאר בשיעורו, ולפיכך אין בו סימן טומאה - שהתפשטות הנגע (פשיון) היא סימן טומאה - ולאחד מהם לא היה סימן זה. בין באדם אחד ובין בשני אנשים, אנו אומרים שהם טהורים, שכן עד לאותה נקודה לא הוחזקו כטמאים.
המקרה שבו הספק טמא: שני אנשים באו אל הכהן, לאחד בהרת בגודל גריס ולאחד בגודל סלע. בסוף השבוע נמצא אצל כל אחד מהם סלע ומעט יותר, ונמצא ששניהם התפשטו, ולפיכך שניהם טמאים בוודאי. אם לאחר מכן ירדו שתי הבהרות לגודל סלע, פירוש הדבר שאחד מהם חזר לגודלו המקורי ופשיונו נעלם, ואילו השני, שמלכתחילה היה כגריס בלבד, נשאר גדול משהיה. מכיוון ששניהם כבר הוחזקו כטמאים, עלינו להחמיר בשניהם ולומר ששניהם טמאים - אף שאחד מהם ודאי נטהר והפשיון שלו נעלם, אלא שאין אנו יודעים מי מהם. זו הדוגמה שאליה מתייחסת המשנה.
שבעה דרכים בודקין את הזב:
זב הוא מי שיש לו זיבה. הראייה הראשונה מטמאת אותו, בדיוק כמו בעל קרי, ואף אם באה מחמת אונס - היא נחשבת ראייה ראשונה של זב. אך אין עליו דיני זב מבחינת הצורך לספור שבעה נקיים, וחובה זו אינה חלה עד לראייה השנייה. הראייה השנייה מטמאת רק אם לא באה מחמת גורם חיצוני, מה שנקרא אונס. אך משנקבע שהראייה השנייה באה מחמת זיבה ולא מחמת אונס, הרי בראייה השלישית אין נפקא מינה אם באה באונס או לא, שכן הוא כבר הוחזק כזב לאחר הראייה השנייה.
המשנה אומרת: "בשבעה דרכים בודקין את הזב, עד שלא נזקק לזיבה" - שבע דרכים שבהן בודקים אם ראיית הזיבה באה מחמת היותו זב או מחמת גורם חיצוני. בדיקה זו נעשית רק בטרם הוחזק בוודאות כזב, כלומר בטרם היו לו שתי ראיות. ואלו הן:
"במאכל" - שאכל יותר מדי, ואפשר שהמאכל גרם לכך.
"במשתה" - ששתה יותר מדי.
"במשא" - שנשא משא כבד.
"ובקפיצה" - על ידי קפיצה.
"ובחולי" - בהיותו חולה.
"ובמראה" - שראה אישה, וראייה זו עוררה אותו.
"ובהרהור" - שהרהר באישה, וההרהור עורר אותו.
שבע דרכים אלו כולן נאמרו קודם שהוחזק כמי שהיו לו שתי ראיות, והן נוגעות לראייה השנייה.
"משנזקק לזיבה - אין בודקין אותו" - משהוחזק כמי שראה שתי ראיות של זיבה, אין בודקים את הראייה השלישית אם באה מחמת אונס או לא. ולפיכך "אונסו וספיקו ושכבת זרעו":
"אונסו" - אף אם ראה מחמת אונס, מחמת גורם חיצוני.
"וספיקו" - אף אם אנו מסופקים אם הראייה השלישית הייתה ראיית זיבה, או שמא לא הייתה אלא ראיית שכבת זרע.
"ושכבת זרעו" - שכבת זרעו של מי שנעשה זב נחשבת טמאה.
כל אלו טמאים, "שרגליים לדבר" - משהיו לו שתי ראיות ודאיות של זיבה, אנו מניחים שהוא זב אף בשלישית, בלא קשר לאופן שבו אירעה.
המכה את חברו ואמדוהו למיתה:
המקרה השלישי שבמשנה: "המכה את חברו ואמדוהו למיתה" - אדם הכה את חברו, והרופאים אמדו שהוא עתיד למות מחמת ההכאה. "והקל ממה שהיה" - החולי שנגרם מן ההכאה השתפר, והרופאים סברו שיחיה. "לאחר מכאן הכביד ומת" - שוב הוכבד מצבו, ולבסוף מת. "חייב" - המכה חייב על הריגתו. "רבי נחמיה אומר: פטור, שרגליים לדבר" - לדעת רבי נחמיה פטור, משום שיש כאן חזקה: מכך שמצבו החל להשתפר מוכח שמיתתו לא באה מן ההכאה המקורית אלא מחמת בעיה אחרת, שהרי הרופאים סברו שהוא עתיד לחיות.
ויש המפרשים את הסיום "שרגליים לדבר" לא כתמיכה בעמדת רבי נחמיה הפוטר, אלא כביאור לעמדת התנא קמא המחייב: מכיוון שבתחילה אמדוהו למיתה, אותה קביעה ואותה הנחה נשארות עמו. ואף שבשלב מסוים סברו אחרת, מכיוון שבתחילה סברו שהוא עתיד למות ולבסוף אכן מת - חייב, שרגליים לדבר: יש הנחה שמיתתו באה מחמת ההכאה המקורית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים ליישום היסוד של חזקה ו'רגליים לדבר': ספק נגעים - שקודם שנזקק לטומאה ספקו טהור, ומשנזקק לטומאה ספקו טמא; שבע הדרכים שבהן בודקים את הזב - שאינן נוהגות אלא קודם שנזקק לזיבה, ומשנזקק לה אונסו, ספיקו ושכבת זרעו טמאים; והמכה את חברו ואמדוהו למיתה, שבו נחלקו האם החזקה מלמדת לפטור (רבי נחמיה) או לחייב (התנא קמא).