נזיר פרק ט', משנה ג'. משנה זו מובאת כאן אף על פי שאין לה קשר ישיר לדיני נזירות, משום שהמשנה הקודמת חתמה במושג 'רגליים לדבר' - שכאשר יש ממשות לדבר וקיימת חזקת טומאה, אנו מחזיקים בטומאה. אף כאן נעסוק בחזקת קיומו של בית קברות: מתי אנו מניחים כי המשך השטח אף הוא מקום קבורה.
"המוצא מת בתחילה":
אדם המוצא מת קבור "מושכב כדרכו" - מונח בצורה רגילה, כדרך שנקבר יהודי. הלשון "בתחילה" באה לומר שהמת לא נמצא לאחר שנמצאו גופות אחרות, אלא זו גופה בודדת בלבד. בכגון זה: "נוטלו ואת תפוסתו" - מוציאים את המת יחד עם האדמה הלחה שמתחתיו, שמסתבר כי יש בה מנוזלי הגוף, וקוברים אותו במקום אחר.
הטעם לכך: כאשר נמצאו כמה גופות, ונראה שהמקום היה חלק ממקום קבורה רשמי, אסור להזיז אותן ממקומן. אך כאשר נקבר אדם יחיד, מסתבר שמדובר בקבורה זמנית, ולפיכך מותר להעבירו משם. אין המת קונה את מקומו, אין לו זכויות באותו שטח, ואין מניחים שזהו מקום קבורה מיועד.
"מצא שניים":
גם בשני מתים הדין שווה: "נוטלן ואת תפוסתן" - מוציאים את המתים ואת העפר הלח שתחתיהם.
מצא שלושה מתים:
כאן הדבר תלוי במרחק שבין הגופות, כלשון המשנה: "יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה - הרי זו שכונת קברות". שלושה חילוקים לפנינו:
פחות מארבע אמות: קרבה יתרה מלמדת שהמתים נקברו שם באופן זמני ומתוך אונס, ואין זה מקום קבורה רשמי.
מארבע אמות ועד שמונה: זוהי 'שכונת קברות' - אתר קבורה רשמי, ולפיכך יש להשאיר את הגופות במקומן.
יותר משמונה אמות: שוב רואים אותם כקברים בודדים ולא כמקום קבורה רשמי.
יסוד המידות הללו: מערות הקבורה נעשו בדרך כלל בשיעור ארבע אמות על שש אמות, ואלכסונן שמונה אמות. לפיכך מרחק שבין ארבע לשמונה אמות מלמד שהגופות הן חלק מאותה מערה.
בדיקת עשרים אמה:
מרגע שנמצאו שלושה קבורים יחד, קיימת חובה לבדוק את הקרקע מאותה נקודה ולהלן עשרים אמה. שיעור זה נובע מדרך בנייתן של המערות:
מערת קברים אחת בשיעור ארבע אמות על שש אמות.
חצר היושבת בין המערות, בשיעור שש אמות על שש אמות.
מערת קברים נוספת בצדה השני של החצר.
אורכן של שתי המערות עם החצר שביניהן הוא שמונה עשרה אמות, וכיוון שלעיתים הבדיקה נעשית באלכסון, מוסיף האלכסון שתי אמות - ובסך הכול עשרים אמה.
מצא מת בסוף עשרים האמה:
אם בתוך עשרים האמות, ואף בסופן ממש, נמצא מת נוסף, יש לבדוק עשרים אמה נוספות. שהרי ככל הידוע לנו אין זה סוף אתר הקבורה, ואפשר שזו תחילתו של אתר קבורה אחר. וטעם ההנחה, כפי שהמשנה מסכמת: מכיוון שנתגלה כי השטח יועד לקברות, יש להניח - או לחשוש - שאף גוף מת בודד זה הוא חלק ממערכת של קברות.
לעומת זאת, מת בודד שנמצא מלכתחילה, נוטלו ואת תפוסתו ואין צורך להניח שיש מתים נוספים בסביבה. אך משנמצא מת זה בהמשכו של אתר קיים שבו שלושה מתים יחד, ואף אם נמצא בסוף עשרים האמות, יש להניח שלפנינו קבורה רשמית ולא גוף מת בודד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי חזקת בית הקברות: מת אחד או שניים - נוטלן ואת תפוסתן, שאין בהם הוכחה למקום קבורה מיועד; שלושה מתים במרחק שבין ארבע לשמונה אמות זה מזה - הרי זו שכונת קברות, ואין להזיזם ממקומם, ויש לבדוק עשרים אמה ולהלן כשיעור שתי מערות והחצר שביניהן עם תוספת האלכסון; ואם נמצא מת בסוף אותן עשרים אמה, חוזרים ובודקים עשרים אמה נוספות, שכן משהוחזק השטח לקברות, אף מת בודד נחשב חלק ממערכת הקברות.