נזיר פרק ה', משנה ד'. בהמשך לעניין הטעות בבהמות שהופרשו לקורבנות הנזירות, באה משנתנו בווריאציה נוספת על אותו נושא, הסובבת סביב השאלה: אדם המבקש לעשות 'פתח' - להתיר את נדרו על סמך מידע שלא היה בידו בשעת הנדר - האם בידו לעשות זאת?
לשון המשנה - הבהמה שנגנבה:
"מי שנדר בנזיר" - אדם שנדר נדר נזירות והשלים את ימי נזירותו, וכעת בא להביא את קורבנות הנזירות.
"והלך להביא את בהמתו" - בהמותיו עומדות ברפתו, והוא הולך להביאן ולהקריבן כקורבנות הנזירות.
"ומצא שנגנבה" - הבהמות אינן שם. על סמך גילוי זה הוא מבקש להתיר את נדרו: לפנות לחכם או לבית דין ולומר "למפרע איני רוצה להיות נזיר, שהרי אין לי בהמות להקריב".
קובעת המשנה שהדבר תלוי בסדר הזמנים:
"אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר - הרי זה נזיר" - אם נדר את נדר הנזירות קודם שנגנבו הבהמות, אין בידו להשתמש בגניבה כ'פתח' ולומר "אילו הייתי יודע שייגנבו, לעולם לא הייתי נעשה נזיר", שכן בשעת הנדר עדיין לא נגנבו. זו דוגמה של 'נולד' - דבר חדש שנתחדש לאחר עשיית הנדר, ואין עושים ממנו פתח להתרת הנדר. לפיכך הרי זה נזיר, ונשאר בנזירותו.
"ומשנגנבה בהמתו נזר - אינו נזיר" - אם נדר את נדר הנזירות לאחר שהמציאות כבר היתה שהבהמות נגנבו, אינו נזיר, כלומר בידו להתיר את נדר הנזירות על סמך זה.
טעותו של נחום המדי:
עיקרון זה - שהדבר שמבקשים לעשות ממנו פתח צריך להיות קיים כבר בשעת הנדר ואינו יכול להיות 'נולד' - הוא היסוד לטעות שטעה בה נחום המדי, וכלשון המשנה: "וזו טעות טעה נחום המדי".
"כשעלו נזירין מן הגולה" - קבוצת אנשים שנדרו נדרי נזירות עלו מן הגולה לארץ ישראל כדי לקיים את נזירותם, "ומצאו בית המקדש שחרב" - ולא היה בית מקדש שבו יביאו את קורבנותיהם. הם ביקשו להתיר את נדר הנזירות, ובאו לפני נחום המדי.
אמר להם נחום המדי: "אילו הייתם יודעים שבית המקדש חרב, הייתם נוזרים?" - האם הייתם נודרים נדר נזירות? השיבו לו: "לא" - לעולם לא היינו נודרים, שאין ברצוננו להישאר נזירים לעולם. "והתירן נחום המדי" - על סמך פתח זה התיר להם את נדריהם.
הכרעת החכמים:
"וכשבא הדבר אצל חכמים" - כאשר הגיע העניין לפני החכמים ושמעו על כך, אמרו לו:
"כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש - נזיר" - כל מי שנדר נדר נזירות לפני חורבן בית המקדש נשאר נזיר, ואינו יכול להתיר את נדרו, מפני שחורבן בית המקדש הוא 'נולד' - דבר חדש שנתחדש לאחר הנדר.
"ומשחרב בית המקדש - אינו נזיר" - אולם מי שנדר נדר נזירות לאחר שחרב בית המקדש, אינו נזיר, שהרי בשעה שנדר כבר היה המידע קיים במציאות, ואילו היה יודע שבית המקדש חרב לא היה נודר את נדר הנזירות מעולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרו של 'נולד' לעניין התרת נדרים: פתח להתרת נדר יכול להיסמך רק על מציאות שהיתה קיימת בשעת הנדר, ולא על דבר שנתחדש לאחריו. משום כך מי שנדר קודם שנגנבה בהמתו נשאר נזיר, ומי שנדר לאחר הגניבה אינו נזיר; ובאותה מידה נדחתה הוראתו של נחום המדי, שהתיר נזירים על סמך חורבן בית המקדש שאירע לאחר נדרם.