בלימוד המשניות במסכת נזיר עמדנו על מחלוקת יסודית בין בית שמאי ובית הלל בעניין 'הקדש טעות'. בית שמאי סוברים שהקדש טעות הקדש: אם אמר אדם אמירה שאינה תואמת את כוונתו, חלה האמירה אף שנאמרה בטעות - בין לעניין עשיית דבר מה קרבן ובין לעניין קדושת דמים, כלומר רכוש השייך מעתה לגזברי המקדש. בית הלל, לעומתם, סוברים שהקדש טעות אינו הקדש: כשם שנדר שנאמר בטעות, כאשר המילים אינן תואמות את הכוונה, אינו נדר, כך גם אמירת הקדש שנאמרה בטעות אינה הקדש.
שתי המשניות הבאות, משנה ג ומשנה ד בפרק ה, מיישמות מחלוקת זו על מצבים של נזירות, ובהם מצבים מורכבים למדי, כפי שנראה מיד.
משנה ג - מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם:
"מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו - מונה משעה שנדר" - אדם נדר נדר המחייב אותו בנזירות, אך נקט בלשון שלדעתו אינה מחייבת נזירות. משום כך הניח שאינו נזיר, ובמשך ימים אחדים שתה יין וכיוצא בזה. לאחר מכן החליט לברר את הדבר ובא לפני חכם, והחכם אסרו: אותה אמירה שאמרת הייתה הצהרה מחייבת של נזירות, וכל אותם ימים שבהם שתית יין לא היה מותר לך לשתות.
מה דינו של אדם זה? המשנה אומרת "מונה משעה שנדר", ומשמעות הדברים כפשוטם היא שהימים שבהם שתה יין נכללים בספירת נזירותו. הגמרא מבארת שאין לקרוא כך, אלא כאילו נאמר "מונה כמשעה שנדר": עליו להתחיל למנות מן הרגע שבו קבע החכם שהוא נזיר, כאילו זו שעת הנדר. הימים שקדמו לכך, שבהם שתה יין, אינם נמנים, ומכאן ואילך מתחיל ספירה חדשה של שלושים יום. אמנם יש בגמרא וברשונים דיונים ודעות נוספות בעניין זה, אך נשמור על פשטות ההבנה.
"נשאל לחכם והתירו": תרחיש שני. אדם נדר בלשון מסופקת, ומתוך הנחה שאין כאן נדר שתה יין. לאחר מכן בא לפני חכם, והחכם התירו: אין באמירה זו נדר של ממש ואינך נזיר. אלא שבינתיים, מתוך מחשבה שהוא נזיר, הפריש בהמה לקרבנו (וכידוע, נזיר מביא בתום נזירותו שלושה קרבנות). מה דינה של אותה בהמה?
אומרת המשנה: "היתה לו בהמה מופרשת - תצא ותרעה בעדר". הבהמה מצטרפת לשאר הבהמות שבמרעה ואין בכך כל בעיה, שכן אין בה קדושה. הטעם: ההפרשה, מעשה ייעוד הבהמה לקרבן, נעשתה מתוך טעות - מתוך הנחתו המוטעית של אדם זה שהוא נזיר, ובאמת לא היה נזיר, ולפיכך אין ההקדש חל.
טענת בית הלל:
בהמשך לטענתם במשנה א ובמשנה ב, אמרו בית הלל לבית שמאי: האם אינכם מודים שבמקרה זה אין בבהמה קדושה כלל, והיא יוצאת ורועה בעדר ככל בהמה אחרת? אם כן, הרי אתם מסכימים לעיקרון שהקדש טעות אינו הקדש. ומדוע, אפוא, התעקשתם במשנה הקודמת, בכל אותם תרחישים של היין, דינר הזהב ובהמת הקרבן, שהקדש טעות הקדש?
ראוי לציין כי בית שמאי אינם משיבים תשובה ישירה לשאלה זו. לו רצו, יכלו לומר: אכן, בהמה זו יוצאת לחולין ואין בה קדושה, אך לא משום שההקדשה נעשתה בטעות, אלא משום שנעשתה בידי מי שאינו נזיר. בהמה זו יכולה להיעשות קרבן רק בידי נזיר, וכיוון שהתברר שאדם זה מעולם לא היה נזיר, כיצד תיעשה קרבן נזירות? בכך היה מסתיים הטיעון שהעלו בית הלל כנגדם. אלא שבית שמאי בחרו בדרך אחרת.
תשובת בית שמאי - מעשר בהמה:
אמרו בית שמאי לבית הלל: כיצד תוכלו לומר שהקדש טעות אינו הקדש, והרי אתם מודים במעשר בהמה? דין מעשר בהמה הוא, שבעל עדר של כבשים מכניס את כולם לדיר שפתחו צר, עומד ליד הפתח, מוציאם אחד אחד וסופר: אחת, שתיים, שלוש, עד עשר. את העשירי הוא מסמן בשבט שקצהו צבוע, וזהו מעשר בהמה הקרב כשלמים. וכן הלאה: אחת עשרה, שתים עשרה, עד עשרים, ואת העשרים מסמן בשבט, וזהו מעשר בהמה.
וכאן טוענים בית שמאי: "קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי - מקודשין". הרי הבחור סופר וטועה: לתשיעי הוא קורא עשירי, לעשירי הוא קורא תשיעי, ולאחד עשר הוא קורא עשירי. אם הייתה אי פעם טעות, זוהי טעות - תשעה אינו עשרה, אחד עשר אינו עשרה, והעשירי האמיתי אף לא נקרא עשירי אלא תשיעי. ואף על פי כן ההלכה היא ששלושתם מקודשים, שנאמר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש" - "כל אשר יעבור תחת השבט". הרי לך ששלושתם הקדש, אף ששניים מהם בוודאי, ואולי אף שלושתם, הקדש טעות הם. אם כן, האם אינכם מודים שהקדש טעות הקדש?
תשובת בית הלל:
אמרו להם בית הלל: "לא השבט קדשו" - אין הנחת השבט על הבהמה וקריאתה בטעות בשם 'עשירי' היא שעושה את התשיעי ואת האחד עשר לעשירי. "ומה אילו טעה והניח את השבט על השמיני ועל השנים עשר - שמא עשאום?" - אילו היה מניח את המקל על השמיני או על השנים עשר וקורא לו עשירי, וכי בעצם הנחת השבט והאמירה נעשה הוא עשירי? ודאי שלא, שהרי הקדש טעות אינו הקדש.
אלא "הכתוב שקידש את העשירי - הוא קידש את התשיעי ואת אחד עשר". קדושתם של התשיעי ושל האחד עשר שנקראו 'עשירי' אינה נובעת מכוח האמירה, אלא מגזירת הכתוב מיוחדת בדין מעשר בהמה, ואין ללמוד ממנה למקרים אחרים. ולפיכך, הקדש טעות אינו הקדש.
לסיכום: משנה זו ממשיכה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל ומיישמת אותה בדיני נזירות: בנשאל לחכם ואסרו - מונה כמשעה שנדר; ובנשאל לחכם והתירו - בהמתו יוצאת ורועה בעדר. מכאן טענו בית הלל שאף בית שמאי מודים שהקדש טעות אינו הקדש, ובית שמאי השיבו ממעשר בהמה, שבו מתקדשים אף התשיעי והאחד עשר שנקראו בטעות 'עשירי'. בית הלל דחו זאת וקבעו שאין זו אלא גזירת הכתוב המיוחדת למעשר בהמה. המחלוקת עצמה לא הוכרעה: בית שמאי סוברים הקדש טעות הקדש, ובית הלל מתעקשים שהקדש טעות אינו הקדש.