לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת נזיר, העוסקת באישה שנדרה בנזיר, הפרישה את בהמות קרבנותיה, ולאחר מכן הפר לה בעלה את נדרה.
לשון המשנה ופירושה:
"האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה, ואחר כך הפר לה בעלה" - אישה שנדרה נדר נזירות והשלימה את ימי נזירותה. כדי לסיים את הנזירות עליה להביא קרבנות, ולפיכך הפרישה את הבהמות הדרושות לה לקרבנות סיום הנזירות. אך בטרם הספיקה להביאן, הפר לה בעלה את נדרה ועשה אותו בטל ומבוטל.
אף שהשלימה בפועל את ימי הנזירות, כיוון שלא הביאה את הקרבנות אין זו נזירות שהושלמה באמת. לפיכך ההפרה מועילה: הנזירות בטלה, ואין צורך להביא את הקרבנות.
דין הבהמות שהופרשו:
"אם שלו הייתה בהמתה" - אם הבהמות היו שייכות לבעל, כלומר בהמות שלו שהיא רשאית להשתמש בהן לצרכיה ולהביאן לקרבנותיה, הרי "תצא ותרעה בעדר". משביטל הבעל את חלות הנזירות, שוב אין צורך בקרבנות, ואין להחשיב את הבהמות כקדושות: מתברר למפרע שלא היה בכוחה להקדישן, שהרי אינן שלה, והבעל הודיע כי אין ברצונו שהנזירות תחול. לפיכך אין עליהן קדושה כלל, והן חוזרות לרעות בעדר.
"אם שלה הייתה בהמתה" - אם הבהמות שייכות לה, כגון שניתנו לה במתנה על תנאי שלא תהיה לבעלה כל בעלות עליהן, הקדשתן היא בסמכותה המלאה. גם אם הפר את הנדר, אין לומר שמכוח ההפרה אין ברצונו שהבהמות תהיינה קדושות, שהרי הבהמות שלה בלבד. משהקדישה אותן, הקדושה קיימת, אלא שאין בהן שימוש עוד.
משאין בבהמות הקדושות שימוש, אלה דיניהן:
"החטאת תמות" - היו כונסים אותה למקום סגור בלא מזון עד שתמות. הלכה היא שחטאת שמתו בעליה, או שנתכפרו הבעלים בבהמה אחרת ונותרה זו, דינה מיתה. אף כאן, מאחר שהאישה אינה מחויבת עוד בקרבן נזירות, הרי זה כמי שמתו בעליה, ולפיכך הבהמה מתה.
"והעולה תיקרב עולה" - אין זו עולת נזירות אלא עולת נדבה בעלמא, שהרי אדם רשאי להביא עולה כמתנה. בחטאת אין הדבר אפשרי.
"והשלמים יקרבו שלמים" - השלמים יוקרבו כנדבה, אלא שדיני שלמי נדבה ודיני שלמי נזיר שונים זה מזה. כיוון שבהמה זו נתקדשה מלכתחילה כשלמי נזיר, נשמרים בה מקצת מדיני שלמי נזיר: היא נאכלת ליום אחד בלבד, ביום השחיטה ובלילה שלאחריו, בשונה משלמים רגילים הנאכלים ביום השחיטה, בלילה וביום שלמחרת. מאידך "אין טעונין לחם" - אין מביאים עמה את לחמי הנזיר, אותן מנחות ולחמים המובאים עם שלמי נזיר, שהרי אין היא נזירה.
הפרישה כספים ולא בהמות:
מה הדין אם לא הפרישה בהמות בפועל, אלא כספים לרכישת קרבנות הנזירות, ועדיין לא ייחדה איזה כסף מיועד לאיזה קרבן? כספים אלה מונחים בקופות הצדקה הנקראות 'נדבה', ומהם מביאים עולות נדבה בשם הציבור.
אולם אם הפרישה את הכספים לקרבנות הנזירות וייחדה אילו כספים מיועדים לכל קרבן, אלה הדינים:
דמי חטאת: יושלכו לים המלח, שכן אי אפשר להשתמש בהם. ואף שיש להיפטר מהם, אין בהם דין מעילה: בדרך כלל הנהנה מן ההקדש שלא כדין חייב קרבן מעילה, אך כספים אלה אינם עומדים לשמש להקדש אלא להשמדה, ולפיכך אינם קדושים לחלוטין ואין בהם מעילה. עם זאת, אסור ליהנות מהם לכתחילה.
דמי עולה: יביא בהם עולת נדבה, ובהם יש חיוב מעילה, שהרי הם ראויים לשמש לקרבן עולה.
דמי שלמים: יביא בהם שלמי נדבה. וכפי שנתבאר בבהמה שהופרשה, נאכלים הם ליום אחד ואינם טעונים לחם. ומעילה אין בהם, שהרי שלמים אינם כפופים לדיני מעילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אישה שהשלימה את ימי נזירותה והפרישה את בהמות קרבנותיה, ובעלה הפר לה את נדרה בטרם הביאה אותם, נזירותה בטלה. בהמות שהיו של הבעל יוצאות ורועות בעדר, שכן למפרע לא היה בכוחה להקדישן; בהמות שהיו שלה נשארות בקדושתן, ולפיכך החטאת תמות, העולה תיקרב עולת נדבה, והשלמים יוקרבו שלמים הנאכלים ליום אחד ואינם טעונים לחם. וכן למדנו את דין הכספים: כספים שלא יוחדו לקרבן מסוים ניתנים לקופות ה'נדבה', דמי חטאת מושלכים לים המלח ואין בהם מעילה, דמי עולה מובאים לעולת נדבה ויש בהם מעילה, ודמי שלמים מובאים לשלמי נדבה.