לפנינו משנה ג' בפרק ב' במסכת נזיר. פותחת המשנה: "מזגו לו כוס ואמר הריני נזיר ממנו - הרי זה נזיר". אדם שמזגו לפניו כוס יין, ולאחר שנמזגה אמר שהוא נזיר ממנה - נדרו נדר, והוא נזיר לכל דבר.
יסוד זה כבר נלמד בפרק הראשון, במשנה ב': האומר שהוא נזיר מן החרצנים - מגרעיני הענבים - הרי זו נזירות תקפה, אף שהזכיר פרט אחד בלבד מכלל איסורי הנזיר, שכן אותו פרט נמנה בין הדברים שאסרה בו התורה. כך אף כאן: מאחר שתלה את נזירותו בכוס היין שנמזגה לפניו, נזירותו קיימת, וכל דיני הנזירות חלים עליו.
תוספת המילים בלשון המשנה:
המשנה ממשיכה ומביאה מעשה שהיה, אך כדי להבין כיצד משתלב המעשה בדין שנאמר בראשית המשנה, מבארת הגמרא שחסרות כאן מילים, ויש לקרוא את המשנה בתוספת חידוש. וזה נוסחה:
"מזגו לו כוס ואמר הריני נזיר ממנו" - הרי זה נזיר, כמבואר לעיל.
"ואם היה שיכור ואמר הריני נזיר ממנו" - אינו נזיר. משמעות דבריו אינה קבלת נזירות, אלא שאין ברצונו לשתות עוד יין מפני שכרותו. אין כאן כוונה לנזירות כללית, אלא סירוב לשתות את הכוס שלפניו.
המעשה שבמשנה:
דין זה נסמך על המעשה המובא בהמשך: "מעשה באישה אחת שהיתה שיכורה, ומזגו לה כוס ואמרה הריני נזירה ממנו". אותה אישה שתתה יותר מן הראוי, ומכל מקום דעתה היתה עליה, ובאמצע שכרותה מזגו לה כוס נוספת, ואמרה שהיא נזירה ממנה.
אמרו חכמים על מעשה זה - מתוך ההקשר שבו נאמרו הדברים - "שלא נתכוונה אלא לומר הרי עלי קרבן". כלומר, כל כוונתה היתה לאסור על עצמה הנאה מאותה כוס בלבד, ולא לקבל על עצמה נזירות כללית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהאומר "הריני נזיר ממנו" על כוס יין שנמזגה לפניו - נזירותו קיימת, כדין המזכיר פרט אחד מאיסורי הנזיר; ואולם שיכור שאמר כן, אין דבריו קבלת נזירות אלא סירוב לשתות את אותה כוס, ועל כך מעידה הוראת חכמים באותה אישה שיכורה, שלא נתכוונה אלא לאסור על עצמה את הכוס שלפניה.