נזיר, פרק א', משנה ד'. המשנה עוסקת באדם שקיבל על עצמו נזירות בלשון של ריבוי עצום: "הריני נזיר כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים - הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחד שלושים יום".
שיטת התנא קמא:
שלוש הלשונות שנקט האומר מורות כולן על מספר עצום:
"כשער ראשי" - כמספר השערות שבראשו.
"וכעפר הארץ" - ככמות גושי העפר שבקרקע.
"וכחול הים" - כמספר גרגירי החול שעל שפת הים.
קובעת המשנה: "הרי זה נזיר עולם" - נזיר לעולם. אין הכוונה לנזירות אחת רצופה וארוכה, אלא שלעולם יהיה נזיר. "ומגלח אחד שלושים יום" - הוא מגלח את ראשו, שהוא אחד הדברים הנעשים עם השלמת הנזירות, ועושה זאת בכל שלושים יום. כלומר, לדעת התנא קמא קיבל על עצמו נזירויות רצופות, נזירות אחר נזירות, כמספר השערות שבראשו או גרגירי העפר והחול - מספר החורג כמובן בהרבה מתוחלת חייו, אך הוא יהיה נזיר ברציפות שוב ושוב.
שיטת רבי:
רבי חולק, ולדעתו אף הוא יהיה נזיר כל ימי חייו, אלא ש"אין זה מגלח אחד שלושים יום" - אין הוא משלים את הנזירות ומגלח את ראשו כל שלושים יום, אלא יש לו נזירות אחת ארוכה שאינה נגמרת לעולם, ולעולם אינו משלים אותה. הלשון שבה נקט - נזירות אחת שהיא כשערות ראשו - מורה לדעת רבי על נזירות אחת ארוכה.
"ואיזהו שמגלח אחד שלושים יום?":
רבי מבקש לברר מהו התרחיש שבו יגלח האדם את ראשו כל שלושים יום, כלומר שתהיינה נזירויות נפרדות. תשובתו: "האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים" - כשהוא מקבל על עצמו נזירויות כמספר שערות ראשו, גרגירי העפר או גרגירי החול, לשון זו מורה על ריבוי.
נמצא שהכל תלוי בדקדוק הלשון:
"הריני נזיר כשער ראשי" - לשון יחיד, המתארת נזירות אחת ארוכה מאוד, נזירות הנמשכת כל ימי חייו.
"הרי עלי נזירות כשער ראשי" - לשון רבים, המורה על נזירויות מרובות לאורך כל חייו, ולפיכך מגלח את ראשו בכל שלושים יום.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מי שקיבל על עצמו נזירות כמספר שערות ראשו, גושי העפר או גרגירי החול, הרי הוא נזיר עולם. לדעת התנא קמא כוונתו לנזירויות רצופות, ולפיכך מגלח אחד שלושים יום; ולדעת רבי בלשון זו קיבל על עצמו נזירות אחת ארוכה שאינה נשלמת לעולם, ורק האומר "הרי עלי נזירות" בלשון רבים הוא שמגלח אחד שלושים יום.