אנו עומדים בפרק ו' במסכת נזיר, משנה ג'. המשנה פותחת בציטוט הלכה שכבר נלמדה בפרק הראשון: "סתם נזירות שלושים יום" - אדם המקבל על עצמו נזירות ואינו מציין את משך זמנה, נזירותו נמשכת שלושים יום.
מכאן נלמד שיעור: כמות גידול השיער הנדרשת בנזיר היא שלושים יום לכל הפחות. לפיכך, אם גילח הנזיר את שערו או חתכו, או שתקפוהו גזלנים וגילחו את שערו - הדבר סותר שלושים יום, כלומר עליו להמתין שלושים יום נוספים עד שיוכל להשלים את נזירותו. וטעם הדבר: בבואו לקיים את מצוות הגילוח שבתום הנזירות, שהיא חלק ממצוות התורה, נדרש שיהיה לו גידול שיער של שלושים יום לכל הפחות. ומשאבד את שערו - בין שעבר על כך בעצמו ובין שאחרים עשו לו זאת - עליו להעמיד גידול של שלושים יום.
מחלוקת המפרשים בגדר שלושים הימים:
שלושים הימים נאמרו דווקא בנזירות של שלושים יום. אך אם קיבל על עצמו נזירות של שישים יום ונותרו לו יותר משלושים יום, אין צורך להוסיפם, שהרי ממילא יהיה לו גידול שיער של יותר משלושים יום.
זוהי תוספת מוחלטת: אף בנזירות ארוכה מאוד, כיוון שאירע לו אובדן השיער באותה שעה, עליו להוסיף שלושים יום. לפי דעה זו, כשאומרים שהדבר מבטל שלושים יום, עליו לשמור את כל מרכיבי הנזירות באותם שלושים יום, אך אין הם נמנים כנזירות בזמן שהשיער צומח מחדש.
גדרי האיסור בגילוח השיער:
המשנה ממשיכה ומפרטת מה נדרש כדי לעבור על גילוח השיער בתוך ימי הנזירות: "נזיר שגילח בין בזוג בין בתער, או שסיף שער כל שהוא - חייב" - נזיר שגילח את שערו במזיד חייב מלקות, ובכל אחד מן האופנים הללו:
"בין בזוג" - בין שהשתמש בזוג, שהוא מספריים.
"בין בתער" - ובין שהשתמש בתער.
"או שסיף שער כל שהוא" - ואף אם רק תלש ביד שערה אחת משורשה.
הגמרא מבארת את השיעור: אם תלש שערה מן השורש, באופן שלא נותר שם אף כדי שתוכל השערה להתכופף - עבר על הלאו. אך אם הותיר שיער כדי שתוכל השערה להתכופף - אין בכך עבירה.
ראוי להבחין בין שני עניינים: כל האמור עד כה נאמר לעניין מלקות, כדי להתחייב. אולם לעניין סתירה, שהוזכרה בתחילת המשנה - שהוא סותר שלושים יום - אין הדבר רלוונטי אלא אם גילח את רוב השיער שעל ראשו.
"חופף ומפספס אבל לא סורק":
המשנה אומרת שנזיר "חופף ומפספס" - מותר לו לגרד ולשפשף את ידיו בשערו, אף שאפשר שייעקר שער. וטעם ההיתר: אף אם ייעקר שער, הרי זה דבר שאינו מתכוון, ואין זה פסיק רישא - אין ודאות שהדבר יקרה. לפיכך מותר לו לעשות פעולות אלו בשערו, כל עוד אינו מתכוון לעקור שער.
"אבל לא סורק" - אסור לו לסרק את שערו, שכן סירוק השיער במסרק ודאי עוקר שערה אחת לכל הפחות.
רבי ישמעאל אומר: "לא יחוף באדמה, מפני שמשיר את השער" - אסור לו לחוף את שערו בעפר או במינרל שהיו משתמשים בהם לניקוי השיער, משום שבכוחה של אותה אדמה להסיר שיער, וכיוון שבוודאי תשיר כמה שערות, יש בכך עבירה לנזיר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי "סתם נזירות שלושים יום", ומכאן שיעור גידול השיער הנדרש בנזיר - שלושים יום לכל הפחות, ולפיכך המאבד את שערו סותר שלושים יום, ונחלקו המפרשים אם הדבר נאמר דווקא בנזירות של שלושים יום או בכל נזירות. עוד למדנו את גדרי החיוב בגילוח - בזוג, בתער או בתלישת שערה כל שהיא משורשה, ואת ההבחנה בין החיוב במלקות ובין הסתירה, התלויה בגילוח רוב הראש. ולבסוף עמדנו על ההיתר לחוף ולפספס - מטעם דבר שאינו מתכוון שאינו פסיק רישא, ועל האיסור לסרק ולחוף באדמה, שבהם עקירת השיער ודאית.