נזיר, פרק ג', משנה ג'. משנה זו מבוססת על ההלכה שנזכרה במשנה הראשונה של הפרק: הנודר נזירות לשלושים יום במפורש - כלומר שמפרש שאין זו נזירות סתם אלא נזירות של שלושים יום - אם גילח ביום השלושים לא יצא, ועליו לחזור ולמנות את נזירותו.
נטמא ביום השלושים בנזירות סתם:
"מי שאמר הריני נזיר" - נזירות סתם, שהיא שלושים יום. "נטמא ביום שלושים - סותר את הכל" - היום השלושים הוא היום שבו היה יכול, לפחות בדיעבד, להביא את קרבנותיו; ואף על פי כן, אם נטמא בו - בטלה כל הנזירות ועליו להתחיל ולמנות מחדש. הרי זה כמי שנטמא באמצע נזירותו, למשל ביום החמישה עשר, ואין בין המקרים כל הבדל.
וטעם הדבר: אף שבמשנה הקודמת נזכר הכלל של 'מקצת היום ככולו' - שחלק מן היום נחשב ככל היום - כלל זה נוהג רק לאחר הבאת הקרבנות. כל עוד לא גילח ולא הביא את קרבנותיו, נחשב הוא לדעת התנא קמא כמי שעומד באמצע נזירותו.
"רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה" - רבי אליעזר חולק וסובר שבנזירות סתם, מי שנטמא ביום השלושים אינו מפיל אלא שבעה ימים, ולמעשה אין בכך הפלה של דבר מן הנזירות עצמה. שהרי הבא במגע עם מת נדרש בכל מקרה לשבעה ימי טהרה, ולאחר שנטהר יכול להביא את קרבנותיו. לדעתו אומרים 'מקצת היום ככולו' אף לפני הבאת הקרבנות באותו יום, ולפיכך הרי זה כמי שנטמא לאחר שהשלים את נזירותו: כל שעליו לעשות הוא להיטהר ולהביא את קרבנותיו, ואין בכך ביטול של הנזירות.
נטמא ביום השלושים בנזירות של שלושים יום מפורשים:
"הריני נזיר שלושים יום" - כאן אין מדובר בנזירות סתם, אלא בקבלת שלושים יום של נזירות באופן מפורש. כפי שנזכר במשנה הראשונה של הפרק, הנודר שלושים יום מפורשים אינו יכול להביא את קרבנותיו ביום השלושים אף בדיעבד. לפיכך נחשב היום השלושים, אף לדעת רבי אליעזר, כאמצע הנזירות, ולכן "נטמא יום שלושים - סותר את הכל" - הנטמא ביום זה מבטל את כל נזירותו וחוזר ומונה מחדש, שהרי נטמא ממש באמצע נזירותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנטמא ביום השלושים. בנזירות סתם נחלקו התנאים: לדעת התנא קמא סותר את הכל, שכן 'מקצת היום ככולו' נאמר רק לאחר הבאת הקרבנות; ולדעת רבי אליעזר אינו סותר אלא שבעה, שהם ימי הטהרה בלבד. ואילו בנזירות של שלושים יום מפורשים, שבה אין אפשרות להביא קרבנות ביום השלושים אף בדיעבד, סותר את הכל - אף לדעת רבי אליעזר.